ע"פ 9238/17

תקציר

פסק הדין דן בכללים ובחריגים הנוגעים להתערבותה של ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות של בית המשפט הפרוצדורלי, ומסביר כי התערבות כזו נדירה ומוגבלת למקרים חריגים. בית המשפט לא מצא עילה להתערב במקרה הנוכחי, ואישר את קביעותיו העובדתיות וממצאי המהימנות של בית משפט קמא, שהתבססו על ראיות מוצקות. צוין כי למתלוננת, שהייתה בת 24 בעת עדותה, לא היה מניע לשקר ועדותה הייתה מפורטת ומשכנעת. שלוש ראיות תומכות עיקריות – לרבות עדותם של אמה של המתלוננת ובעלה לשעבר – חיזקו עוד יותר את אמינותה. מנגד, מצא בית המשפט את עדותו של המערער תמוהה ותמוהה. החלטתו של בית משפט קמא להרשיע את המערער בשורה של עבירות מין על פני תקופה של שבע שנים הייתה מבוססת היטב והתבססה על ראיות מוצקות, והובילה למסקנה כי יש לדחות את הערעור על ההרשעה. בהתייחסו לעניין העונש, עמד בית המשפט על הוראות סעיף א1 לחוק העונשין ועל חוסר החרטה שהפגין המערער. עונשו של בית משפט קמא, 66 חודשי מאסר, נחשב למקל יתר על המידה. על פי סעיף 355 לחוק העונשין, עונש המינימום היה צריך להיות מחושב על בסיס סך העונשים המרביים על כל עבירה שבוצעה, אשר במקרה זה היה גורר עונש של מעל 56 שנים. גם אם היה בית המשפט מפעיל את שיקול דעתו להפחית עונש זה מטעמים מיוחדים, עדיין העונש המתקבל היה צריך להיות ארוך משמעותית מזה שהטיל בית משפט קמא. לפיכך, יש לדחות גם את הערעור על חומרת העונש, ועל העונש שהוטל לעמוד על כנו.