ע"א 1907/06

תקציר

במקרה זה תבע הבנק המשיב את המערערים בגין חוב בסך 4,182,148 ₪, שהיה יתרת החוב בחשבונם. המערערים ביקשו רשות להתגונן בטענה כי מערכת יחסים מיוחדת עם מנהל סניף הבנק הובילה לניהול פיננסי כושל ולהפסקה בלתי צפויה של אשראי, שגרמה לקריסת עסקיהם. הם הכירו ברוב החוב, אך ערערו על חלק קטן, 21,282 שקל, שהבנק הסכים לנכות. הגנתם נשענה על הטענה כי התנהלות הבנק, ובפרט הפסקת האשראי הפתאומית, הפרה את חובת תום הלב ואת אמות המידה הבנקאיות, וגרמה להם נזקים שלדעתם יש לקזז את חובם. עם זאת, המערערים נמנעו מלפרט או לכמת נזקים אלה בבקשתם, בהיעדר טענות או ראיות מפורטות. משכך, דחה בית משפט קמא את בקשת ההגנה, בקובעו כי על הנתבע להציג טענות ספציפיות וברורות, ובפרט לעניין הקיזוזים. המערערים ערערו על החלטה זו, וטענו כי די בראיות הראשוניות שלהם להתנהלותו הפסולה של הבנק לצורך הגנה. ערכאת הערעור אישרה את החלטת בית משפט קמא, תוך הדגשת הדרישה לטענות מפורטות בכתבי טענות הגנה. משכך, נדחה הערעור, והמערערים חויבו לשלם למשיב 20,000 ₪ בגין הוצאות הערעור. פסק דין זה אושר על ידי השופטים מ' נאור, א' חיות וי' אלון, וקבע את החלת אמות המידה המשפטיות הקיימות ביחס לתביעות הגנה בסכסוכים בנקאיים.