עת"מ 5994-11-22

תקציר

העירייה המשיבה טענה כי יש לדחות את תביעת העותרת מחמת אי מיצוי הסעדים המנהליים, שכן העותרת לא התנגדה לשומת הארנונה במסגרת המנהלית שנקבעה. בית המשפט הסכים וקבע כי היה על העותר למצות תחילה את הליכי ההשגה והערעור הקבועים בחוק העררים. בנוסף, מצא בית המשפט שיהוי ניכר בהגשת העתירה, וציין כי העותר היה מודע לחיובי הארנונה שנים לפני הגשת העתירה. התקיימו היסודות הסובייקטיביים והאובייקטיביים של השיהוי, והעותרת לא הציעה הצדקה להגשה המאוחרת. לגופו של עניין, קבע בית המשפט כי טענת העותר כי לא החזיק בנכס אינה עולה בקנה אחד עם מעשיו הקודמים, והראיות מלמדות כי אכן החזיק בנכס. בית המשפט דחה גם את טענת העותר כי פינה את הנכס בשנת 2011, וקבע כי הפטור מארנונה ניתן בשנת 2017. כתוצאה מכך, חוב הארנונה לשנים 2011-2016 היה תקף, והמשיבה יכלה לגבות אותו. יתר על כן, בית המשפט לא מצא כל הצדקה לטענת העותר כי החוב הפך להתיישן. המשיב נקט במהלך השנים בפעולות גבייה מנהליות רבות, תוך הפסקת תקופת ההתיישנות. מודעותו של העותר לחוב וניסיונותיו להסדיר אותו תמכו אף הם בעמדת המשיב. בית המשפט קבע כי הליכי הגבייה של המשיב היו סבירים ובוצעו תוך זמן סביר. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את העתירה, הורה לעותר לשלם למשיב הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 12,000 ₪, ולא מצא פגם בהתנהלות המשיב המצדיק התערבות שיפוטית.