ה"פ 710/99

תקציר

פסק הדין סובב סביב שני שטרי מכר הנוגעים לשאול לוין – האחד רכש קרקע בארץ ישראל המנדטורית בשנת 1927 (הנעדר) והשני שהיה יצרן אביזרי עץ מברוקלין (המצווה) – ובקשת המבקשים להצהיר כי המצווה הוא אותו אדם כנעדר וכי בבעלותם חלקות אדמה מסוימות. המבקשים סיפקו דוגמאות חתימה של המצווה ותצהיר של בן משפחה. הם גם הציגו חוות דעת פורנזית לפיה חתימותיהם של הנעדר והמצווה ככל הנראה חתומות על ידי אותו אדם, וחוות דעת מתוקנת שנייה קבעה כי "אין ספק אמיתי". המשיב, המייצג את האפוטרופוס הכללי, הציג חוות דעת פורנזית לפיה לא ניתן להסיק מסקנה. השאלה המשפטית נוגעת למידת ההוכחה הנדרשת להוכחת זהות הנעדר והמצווה. המבקשים טענו לסטנדרט של משפט אזרחי – מאזן ההסתברויות – ואילו המשיב דגל ברף גבוה יותר של משפט פלילי. בית המשפט צידד במבקשים, בקובעו כי החוק דורש הוכחה להנחת דעתו של האפוטרופוס הכללי, המקבילה לסטנדרט המשפט האזרחי. הדבר נתמך בהיסטוריה החקיקתית של החוקים הרלוונטיים ובעובדה שהאפוטרופוס הכללי הוא רשות מינהלית. זאת ועוד, בית המשפט קיבל את ראיות המבקשים, לרבות חוות הדעת הפורנזיות, כמספיקות כדי לעמוד בנטל ההוכחה. הם מצאו כי המבקשים הוכיחו, במאזן הסתברויות, כי הנעדר והמצווה הם אותו אדם. בכך קבע בית המשפט כי המצווה, שאול לוין, הוא הבעלים של הנכסים שבמחלוקת. עם זאת, נוכח סירובם של המבקשים להיחקר והתנגדותו הסבירה של המשיב, החליט בית המשפט שלא לפסוק הוצאות למי מהצדדים.