ו"ע 43873-12-18

תקציר

המערערת התקשרה בהסכם שכירות לנכס בעל חובות קודמים שנצברו על ידי המחזיקים הקודמים, לרבות הכנסייה ורובע השעון, בגין ארנונה, היטלי תיעול והיטלי פיתוח. המערערת טענה כי יש לנכות את ההוצאות במס לפי סעיף 39 או סעיף 39(9) לחוק מיסוי מקרקעין כפי שהוצאו במסגרת "מכירת הזכות". השופטת קבעה כי ההוצאות הקשורות לארנונה ולאספקת מים בעבר, שהמערערת לא הייתה מחויבת לשלמן בחוזה, אינן צריכות להיות מוכרות לצורכי מס לפי סעיף 39, שכן הן לא אפשרו את המכירה במישרין. אלה היו הוצאות שוטפות ולא הוצאות הוניות. כמו כן, לא נמצא קשר סיבתי ברור בין תשלום הוצאות אלה לבין ביצוע המכירה. מאותם טעמים קבע השופט כי ההוצאות אינן מזכות בניכוי לפי סעיף 39(9) שעניינו דמי הסכמה. המערערת לא הוכיחה כי התשלומים בוצעו בהסכמת הכנסייה או כי קיים קשר סיבתי ישיר. באשר להיטלי התיעול והפיתוח, הסכימה השופטת כי המערערת מחויבת חוזית לשלם להם גם את אלה שנצברו לפני החזקתה בנכס. עם זאת, הוצאה זו הייתה צריכה להיות מדווחת בעסקת הרכישה ולהוסיף לשווי הרכישה. מחדלו של המערער לעשות כן גרם לכך שלא ניתן היה לזיכוי מס כעת. זאת ועוד, המערערת לא הוכיחה כי מהות ההוצאות הללו הייתה הונית ולא נשאה פרי, שהיא דרישה לניכוי מס לפי סעיף 39. לפיכך, הערעור נדחה, והמערערת חויבה לשלם למשיב בתוך 30 יום שכר טרחת עורך דין בסך 40,000 ₪.