ת"א 23606-11-19

תקציר

המחלוקת נסובה סביב המועד המתאים להערכת הפיצויים המגיעים לבעלי קרקעות שנכסיהם הופקעו על ידי המדינה לפי פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943. התובעים טענו כי המועד הקובע צריך להיות המועד בפועל שבו גודרה אדמתם, שהוא מועד התפיסה, בשל ליקויים מסוימים בהליך ההפקעה. ליקויים אלה כללו היעדר הודעה, פירוט לא מספק בצו ההכרזה ואי רישום הערת אזהרה על ההפקעה. מנגד, טען הנתבע כי המועד הרלוונטי צריך להיות מועד צו ההכרזה, שהיה עשרות שנים קודם לכן. בית המשפט מצדד בנתבע וקובע כי טענות התובעים חסרות שחר. ראשית, אין נורמה מחייבת המחייבת את הנתבע להודיע לבעלי הקרקע בסמוך למועד צו ההכרזה. פקודת הדרכים עצמה אינה מחייבת זכויות פרסום או שימוע לבעלי הקרקעות, והיא קובעת את מועד השומה כמועד הצו, שהוא אובייקטיבי ומעשי. שנית, התובעים לא הציגו כל מקור נורמטיבי המחייב את צו ההכרזה לכלול את הפרטים הנחוצים לטענתם. בנוסף, היעדר פרטים אלה אינו שולל את תוקף ההפקעה, והצו והמפה המצורפת הספיקו להגדרת הקרקע ולתפיסתה. שלישית, בעוד התובעים טוענים כי היה מקום לרשום הערת אזהרה, אין בהיעדרה כדי להשפיע על תוקפה של ההפקעה, והתובעים לא הוכיחו כי נוכחותה הייתה משנה את מועד השומה. לבסוף, תנאיה המפורשים של פקודת הדרכים, יחד עם הלכה עקבית, קובעים בבירור את מועד צו ההכרזה כגורם הקובע לשומה. טענות התובעים, לרבות חישובי השמאי, אינן משכנעות, מה גם שלבית המשפט אין עדיין חוות דעת של שמאי ממונה. חשוב לציין, כי מועד הערכת השווי של קרקע מופקעת שונה ממועד הפיצוי למחוברים, שהוא מועד תפיסת החזקה בפועל. מסקנתו של בית המשפט היא, אפוא, כי המועד המתאים להערכת הפיצויים במקרה זה הוא 19.12.1957, מועד צו ההכרזה.