עמ"ש 18415-12-23

תקציר

הערעור בפני בית המשפט הוא סכסוך בין בני זוג גרושים, האם המערערת והאב המשיב, בנוגע למשמורת על שני ילדיהם הקטינים לאחר גירושי ההורים. האם עברה בעבר בחשאי עם הילדים משוודיה, שם התגוררה המשפחה, לישראל, בניגוד להסכמת האב. האב ביקש את החזרת הילדים לשבדיה בהתאם לאמנת האג בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפת ילדים בינלאומית. בית המשפט קמא הורה על החזרת הילדים לשוודיה, אך השעה את הצו וקבע תנאים שיש לעמוד בהם לפני החזרת הילדים. האם ערערה על החלטת בית המשפט קמא וטענה כי החזרת הילדים לשבדיה תחשוף אותם לנזק פיזי או נפשי, או תעמיד אותם בדרך אחרת במצב בלתי נסבל, וכי הילדים מתנגדים להחזרה. ערכאת הערעור, לאחר ששקלה את מכלול הראיות והטענות, לא מצאה עילה להתערב בהחלטת בית משפט קמא. בית המשפט הדגיש כי יש לפרש את החריגים להחזרה מיידית של ילדים על פי אמנת האג באופן צר ולהחילם רק במקרים חריגים. האם לא סיפקה ראיות מספיקות לכך שהילדים יסבלו מנזק נפשי חמור עם שובם לשבדיה. כמו כן, נמצא כי רצונם של הילדים להישאר בישראל מושפע מהאם ולא מבוסס על רצון עצמאי. לפיכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי הנסיבות אינן עומדות בתנאים המחמירים לתחולתו של אף אחד משני החריגים להם טענה האם. עם זאת, בית המשפט הציע להוסיף תנאים להחזרת הילדים, כפי שהציע בית משפט קמא, כדי להבטיח את שלומם ושלומם. האב הסכים לתנאים אלה, שכללו את התחייבותו להבטיח את מגוריהם הבלעדיים של האם והילדים בדירת המשפחה בשוודיה וקבלת צו בית משפט שוודי על כך. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, וניתן לפרסם את פסק הדין בעילום שם.