ת"א 3803/03

תקציר

התובע, עורך דין במקצועו, תבע את חברו ועורך דינו בגין לשון הרע לאחר שהנתבע אמר שתי אמירות בדיון שיוחסו לתובע. בהודעה הראשונה נטען כי דרך ניהול התיקים של התובע הייתה באמצעות הטעיית בית המשפט, ובהודעה השנייה נטען כי התובע כווה קשות את הנתבע למרות עבודתו הקשה של הנתבע. המחלוקת העיקרית נגעה לשאלה האם אמירות אלה חוסות תחת חסינות כפי שנאמרו במהלך דיון שיפוטי. בית המשפט מצא כי הנתבע אכן אמר דברים אלה וכי הם מהווים לשון הרע שכן הם עלולים להשפיל ולבזות את התובע, ולפגוע בשמו המקצועי. עוד קבע בית המשפט כי האמירות אינן רלוונטיות ומוגזמות במסגרת הדיון, ולכן אינן מזכות בחסינות. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי לנתבע לא היה בסיס עובדתי לטענותיו בדבר הטעיה, ועל כן הגנת האמת בפרסום אינה חלה. בנוסף, הגנת תום הלב בהבעת דעה לא הייתה ישימה שכן האמירות כללו יסודות עובדתיים. בית המשפט הכיר בכך שאמנם לא ניתן להפריז בנזק שנגרם לתובע, אך כוונותיו של הנתבע לא היו זדוניות, והדברים נאמרו באווירה לא פורמלית. למרות זאת, חויב הנתבע לשלם לתובע פיצויים בסך 20,000 ₪, וכן הוצאות התובע ושכ"ט עורך דין בסך 5,000 ₪. פסק הדין ניתן בהיעדרם של שני הצדדים.