בר"ש 7082/11

תקציר

פסק הדין דן בהחלטת בית המשפט המחוזי להטיל על מבקש תקופת השעיה, ומאשר כי בית המשפט פעל במסגרת סמכותו. קביעתו של בית המשפט המחוזי כי תקופת ההשעיה תחל בתום תקופת ההשעיה הקיימת היא כדין, וצדק בית המשפט בכך שהתעלם מטענת העותרת כי תקופת ההשעיה הראשונה הסתיימה בשנת 2008. פסק הדין מתייחס גם לניכוי תקופות השעיה זמניות מעונשי השעיה קבועים, תוך הבחנה בין השעיה זמנית מלאה לחלקית. בעוד שסעיף 78(ז) לחוק הלשכה מחייב ניכוי תקופות השעיה זמניות מלאות, לבתי המשפט שיקול דעת לשקול השעיה זמנית חלקית. פרשנות זו נתמכת על ידי השכל הישר ותכלית החוק. יתר על כן, לשונו הברורה של החוק להשעיה זמנית מלאה אינה מותירה מקום לשיקול דעת. לפיכך, על בתי המשפט לפעול במסגרת החקיקה. לבסוף, פסק הדין מתווה שני עקרונות מנחים למקרים עתידיים: השעיה זמנית חלקית נתונה לשיקול דעת, ואילו השעיה זמנית מלאה היא חובה. ההחלטה מוגבלת למקרים פרוספקטיביים ואינה מתייחסת לתחולה רטרואקטיבית.