ע"א 4603/22

תקציר

פסק הדין דוחה את הערעור שהגיש נישום, שעסק בשתי סוגיות עיקריות הנוגעות לחובות הנישום בתשלום מקדמות עקב ניכוי הוצאות עודפות וניכוי הוצאות אש"ל לספורטאים זרים. ראשית, באשר להוצאות עודפות, מצא בית המשפט כי טענת הנישום כי אין לחייב אותו בתשלום מקדמות בשיעור של 90% מהטעם שהמציא מסמכים המבהירים את מהות ההוצאות לאחר השומה אינה מוצדקת. בית המשפט הדגיש את חשיבות ההקפדה על כללים פרוצדורליים בדיני המס, המשרתים את תכליות השקיפות, היעילות הפרוצדורלית וסופיות הדיונים. עקרון גביית המס האמיתית, עליו השתמש הנישום, אינו מוחלט ויש לאזן אותו עם הזכויות הפרוצדורליות של הצד שכנגד. מאחר שהנישום לא הציג כל הצדקה ממשית לאיחורו בהמצאת מסמכים, צידד בית המשפט במשיב וקבע כי על הנישום לשלם מקדמות על הוצאות עודפות כפי שקבע המשיב. שנית, באשר לניכוי הוצאות אש"ל לספורטאים זרים, פירש בית המשפט את התקנה הרלוונטית כמאפשרת ניכוי הוצאות ארוחה שהוצאו בפועל על ידי ספורטאים זרים, עד לסכום מקסימלי הנקוב בתקנה. בית המשפט ביסס את פרשנותו על לשונה הברורה והחד-משמעית של התקנה, שקבעה כי הספורטאי זכאי לנכות "סכום שהוצא עבור ארוחות". העובדה שהתקנה לא חייבה במפורש הצגת מסמכים או קבלות על הוצאות ארוחות, להבדיל מהוצאות לינה או שכירות, לא נתפסה כמרמזת על כך שאין צורך בהוכחת הוצאה. בית המשפט התייחס גם לחוזר מס הכנסה ולפסיקות קודמות של בתי המשפט, אשר תמכו בעמדת המשיב כי יש לבסס את הניכוי על הוצאות בפועל. טענת הנישום כי רשויות המס נהגו בעבר באופן שונה וכי פרשנות לטובתן תקדם יעילות וודאות במערכת המס נדחתה. בית המשפט הדגיש כי לשונו הברורה של החוק צריכה לגבור וכי אין להנציח טעויות עבר של רשויות המס. בסיכומו של דבר, הערעור נדחה, והנישום חויב לשאת בהוצאות המשיב. השופטים א' ברון וי' כשר הסכימו עם פסק הדין.