ת"א 8900-04-20

תקציר

התובע, שהוא הבעלים החוקי של חלקת אדמה בירושלים, הגיש תביעה בה ביקש להצהיר על טעות בכך שלא הוציא את אדמתו מהפקעה שבוצעה בשנות השבעים ולתקן את גבולות ההפקעה. הנתבע טען כי יש לדחות את התביעה מכמה טעמים, ובהם כי היא חוזרת על עתירה קודמת שנדחתה על ידי בג"ץ, וכי לבית המשפט האזרחי אין סמכות לדון בתביעה, שכן הסמכות לברר את חוקיות ההפקעות נתונה לבג"ץ. השופטת הסכימה עם עמדת הנתבעת, קיבלה את הבקשה לדחייה על הסף והורתה על מחיקת התביעה. השופט קבע כי העתירה הקודמת והתביעה הנוכחית זהות במהותן, וכי דחיית העתירה לגופה על ידי בג"ץ מונעת מבית המשפט לדון באותה טענה. עוד הדגישה השופטת כי לבית המשפט האזרחי לא הייתה סמכות לבטל את ההפקעה של שר האוצר. למרות שפסק הדין של בג"ץ שמר על זכותו של התובע להגיש תביעה כספית ולטעון בדבר חריגה נטענת מההפקעה, השופט פירש זאת כמתייחס אך ורק לטענה כי חלק מהקרקע אינו נמצא גיאוגרפית בשטח ההפקעה, או לטענות בדבר הערכת הפיצויים בגין הקרקע. מאחר שהתובע הודה כי אין לו טענה כזו, הגיע השופט למסקנה כי התביעה הנוכחית, שביקשה לבטל את ההפקעה, לא נשמרה בפסק הדין של בג"ץ. לבסוף ציינה השופטת כי שני ניסיונות קודמים לבטל את ההפקעה נדחו, וכי הטענה הנוכחית מהווה ניסיון שלישי פסול. לפיכך נדחתה התביעה במלואה, כאשר לתובע שמורה הזכות להגיש תביעה כספית. כמו כן הורה השופט לתובע לשלם את הוצאות הנתבע ושכר טרחת עורך דין.