ע"א 314/79

תקציר

פסק הדין מתייחס לשני בתים שהותירה אחריה המנוחה בטי שינגוט, המאוכלסים כיום על ידי דיירים סטטוטוריים. מנהל העיזבון של שינגוט פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לקבל הוראות למימוש שני הבתים, בין אם באמצעות מכירת דירותיהם של השוכרים ובין אם באמצעות מכירת הנכס כולו. בית המשפט אמנם הורה על מכירת הדירות בשווי הגבוה יותר, אך לא נתן אישור מפורש למכירה, ומיעוט מהיורשים התנגד לכך. הערעור בפני בית המשפט העליון דן בבקשת הדיירים לאישור חוזיהם לרכישת הדירות, אותה דחה בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון קבע כי יש לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע כי סמכותו של בית המשפט לאשר את מכירת נכסי העיזבון לפני חלוקתם אינה מוגבלת, אלא עליו להתחשב ברצונם ובזכויותיהם הפוטנציאליות של היורשים. במקרה זה, רוב היורשים הסכימו עם המכירה או לא התנגדו לה. עוד קבע בית המשפט כי ליורשים שהתנגדו למכירה מטעמים לא ענייניים לא הייתה סיבה מוצדקת להכשילה, מה גם שהוצעה להם זכות קדימה אך הם לא מימשו אותה. כמו כן, בית המשפט העליון הדגיש כי על מנהל העיזבון לפעול בתום לב בעת ייזום חוזים עם דיירים ועליו לתמוך באישורם על ידי בית המשפט. בית המשפט קיבל את הערעור והחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי כדי שיחליט האם ובאילו תנאים יש לאשר את חוזי המכר. עוד נקבע כי הדיירים והיורשים יוכלו להגיש הצעות חדשות, והאחרונים יוכלו להציע הצעות לרכישת הבתים בתום לב. בנוסף, חויבו היורשים המתנגדים ומנהל העיזבון לשלם סכומים נקובים כשכר טרחת עורך דין למערערים.