ע"פ 5288/04

תקציר

ניתוח משפטי של פסילת בית המשפט וחוסר משוא פנים בעניין ד' תמר פרוש מבוא: עניינו ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ח' אפרתי) שלא לפסול עצמו מניהול הליכים בע"פ 2742/01, לאור ביטויים לכאורה של משוא פנים ותיקונים פרוצדורליים שנתפסו כפוגעניים בעיני המערער. סוגיות הליבה המשפטיות סובבות סביב עקרונות היעדר משוא פנים שיפוטי, הגינות פרוצדורלית ותוקף של תיקונים פרוצדורליים לכאורה. עקרונות משפטיים וחוסר משוא פנים שיפוטי: פסקי הדין במקרה זה מעוגנים בעיקרון היסוד לפיו על שופט לשמור על משוא פנים לאורך כל ההליכים המשפטיים. דוקטרינה זו מקבלת חיזוק בפסיקה, במיוחד בבג"ץ 2148/94 גלברט נ. יו"ר ועדת החקירה וע"א 1988/94 בראון נ. מדינת ישראל, הקובעות כי תפיסות של משוא פנים, בין אם ממשיות ובין אם אובייקטיביות, עשויות לחייב פסילה כדי לשמור על שלמות הצדק. "מבחן האובייקטיביות" וסופיות חוות הדעת השיפוטיות: בית המשפט הדגיש כי הגורם הקריטי הוא האם הערותיו או התנהלותו של השופט מסתכמות בגיבוש דעה סופית בתיק, ובכך פוגעות בחוסר משוא פנים. הרשות השופטת קבעה בעקביות כי אין לראות בדעות המובעות במהלך ההליכים שיפוטים סופיים על תוצאות התיק, במיוחד אם הערות כאלה הן פרוצדורליות או ביניים באופיין. הערכת הטיה לכאורה: בית המשפט הבחין בין הערות המכוונות להתנהגות עורך הדין לבין הצהרות המצביעות על "עמדה סופית" או שיפוט מוקדם על תוצאות התיק. הוא הגיע למסקנה כי ההערות כוונו להתנהלות פרוצדורלית ולא שיקפו דעה חד משמעית בסוגיות מהותיות. לכן, הם אינם עומדים בסף של יצירת "חשש אמיתי מהטיה" או "חוסר משוא פנים". תיקונים פרוצדורליים: באשר לשינויים הנטענים בפרוטוקול הדיון, בית המשפט קבע כי מדובר בתיקונים "קוסמטיים", ללא השפעה מהותית על הפרוטוקול או על תפיסת ההטיה הפסיקה תומכת בכך ששינויים מינוריים שאינם שנויים במחלוקת בתמלילים אינם מהווים עילה לפסילה אלא אם כן הם מעוותים את שלמות הרשומה. חידושים משפטיים: בעוד שהמקרה מאשר מחדש את העקרונות הקיימים בנוגע לחוסר משוא פנים שיפוטי, הוא מדגיש את חשיבות השקיפות השיפוטית בשמירת רשומות ומזהיר מפני פירוש הערות פרוצדורליות כאינדיקציה להטיה. הנימוקים המפורטים של בית המשפט מדגימים גישה מורכבת המאזנת בין כבוד להתנהגות שיפוטית לבין שמירה על בית דין חסר פניות. מסקנה: החלטת בית המשפט עולה בקנה אחד עם דוקטרינות משפטיות מבוססות, ומאשרת מחדש כי ביטויים של תסכול שיפוטי או הערות פרוצדורליות, בהיעדר דעה חד משמעית לגופו של עניין, אינם פוסלים שופט באופן אוטומטי. ההתמקדות נותרה בשאלה האם יש בסיס אובייקטיבי לחשש מהטיה, שבית המשפט מצא שחסר במקרה זה. לפיכך, הערעור נדחה בצדק, תוך שמירה על טוהר ההליך השיפוטי ושמירה על עקרונות ההגינות והיעדר משוא פנים.