בג"צ 5428/17

תקציר

העותרים, הכוללים בעלים ומנהלים של מרכזי לידה טבעית, טענו כי החלטת משרד הבריאות שלא לאפשר פעילות מיילדותית במרכזי לידה טבעית מחוץ לבתי החולים אינה חוקית ויש לבטלה. משרד הבריאות ביסס את החלטתו על פקודת בריאות העם, המחייבת כל מקום המשמש לקבלת יולדות לקבל אישור להקמה ולהיות בעל רישיון כ"בית חולים". בית המשפט בחן את החלטת משרד הבריאות בשני מישורים: סמכות הרשות המינהלית והפעלת שיקול דעת מינהלי. במישור הראשון קבע בית המשפט כי החלטת משרד הבריאות התקבלה בסמכות. בית המשפט פירש את סעיף 24 לפקודת בריאות העם ומצא כי המרכזים שהפעילו העותרים אכן טעונים אישור להקמתם ורישיון לפעול כ"בית חולים". פרשנותו של בית המשפט התבססה על לשונו המפורשת של הסעיף, המבחין בין מוסד המספק שירותים רפואיים לנשים הרות לבין מוסד המקבל יולדות למתן טיפול רפואי. בהתייחסו לרמת שיקול הדעת המינהלי, בחן בית המשפט האם החלטת משרד הבריאות סבירה ומידתית. נמצא כי ההחלטה סבירה והתקבלה על בסיס שיקולים ענייניים ומקצועיים, לרבות הסיכונים הכרוכים בלידות מחוץ לכותלי בית החולים והיעדר הסדרי פיקוח וביטוח למרכזים אלה. עוד קבע בית המשפט כי ההחלטה מידתית, שכן היא נועדה להגן על חייהם ושלמות גופם של אימהות ויילודים, הגוברת על הפגיעה המוגבלת בזכויות לפרטיות, אוטונומיה וחופש עיסוק. השופט גרוסקופף הציג חוות דעת חולקת, וטען כי מרכזי הלידה הטבעית אינם מספקים "טיפול רפואי" כהגדרתו בפקודת בריאות העם, ולכן אינם זקוקים לרישיון כדי לפעול כבית חולים. לדברי גרוסקופף, הניתוחים שבוצעו במרכזי לידה טבעית היו הליכים פשוטים שלא בהכרח היו צריכים להתבצע בבית חולים והיו קרובים יותר להגדרת "מרפאה" בפקודה. גרוסקופף הדגיש כי יש לשקול את רצונם הכן של העותרים ואת חשיבות האוטונומיה של האישה בתהליך הלידה. עם זאת, רוב בית המשפט, השופטים אלרון וסולברג, חלקו על פרשנות זו וקבעו כי המרכזים דורשים רישיון בית חולים. בסופו של דבר דחה בית המשפט את העתירות, וקבע כי החלטת משרד הבריאות התקבלה בסמכות ואינה מצדיקה התערבות שיפוטית. עם זאת, בית המשפט הציע למשרד הבריאות לבחון את האפשרות לאפשר מרכזי לידה טבעית תחת פיקוח, פיקוח ושיתוף פעולה עם בתי החולים, מה שיכול להוות פתרון הולם יותר. העותרים חויבו לשלם 10,000 ₪ כל אחד הוצאות משפט.