ק"ג 59283-02-15

תקציר

התובע, שהיה ידוע בציבור עם המנוח במשך כתשע שנים, תבע קצבת שאירים לאחר מותו. עם זאת, הנתבעת דחתה את טענתה וטענה כי התובעת לא מילאה אחר תנאי המגורים המשותפים עד ליום פטירת המנוח, כנדרש בתקנות. בית המשפט בחן את חומר הראיות ומצא כי אכן, התובעת והמנוחה נישאו כידועים בציבור וחיו יחד מספר שנים. אבל, שאלת המפתח הייתה האם הם נפרדו לפני מותו. מהראיות עולה כי מצבו הבריאותי של המנוח הידרדר, מה שהוביל לאשפוזו בספטמבר 2014. התובע הביע חוסר רצון לטפל במנוח לאחר אשפוזו בשל מצבו הסיעודי המורכב. לאחר מכן שהה עם בתו ולא שב לביתה של התובעת. בית המשפט מצא כי הפירוד בתקופה זו לא נבע מנסיבות אובייקטיביות אלא נבע מרצונו החופשי של התובע. התובע ביקר את המנוח פעם אחת בעת ששהה עם בתו והיה עמו קשר טלפוני מינימלי. תקופה זו נמשכה כחודש עד לאשפוזו הסופי של המנוח באוקטובר 2014. בשבועיים הראשונים לאשפוז זה ביקרה התובעת את המנוח, אך ויכוח על כסף הוביל את המנוחה לבקש שלא תבקר אותו עוד. גם הקשר הטלפוני ביניהם נותק. פרידה זו נמשכה שבועיים עד שהמנוח הועבר לטיפול נמרץ. התובעת ביקרה אותו מדי ערב בתקופה זו ונכחה ליד מיטתו בעת מותו. בית המשפט הגיע למסקנה כי פרידתה של התובעת מהמנוח בשלושת החודשים שקדמו למותו נבעה מבחירותיה שלה. לפיכך, היא לא עמדה בדרישות לקצבת שאירים ותביעתה נדחתה.