סע"ש 1099-09-17

תקציר

המקרה סובב סביב מציל, מר סויסה, העובד בעיריית אשדוד מזה מספר שנים, המבקש מעמד של מציל קבוע דור שני. העירייה דחתה את בקשתו, בנימוק של שני נימוקים: מר סויסה לא השלים שתי עונות רחצה מלאות, ולא הייתה משרה פנויה להעסקת מציל קבוע נוסף. מר סויסה טען כי אין לנכות את הימים בהם לא עבד מסך ימי עבודתו, ולכן יש להעניק לו מעמד של קבע. נקודת המחלוקת השנייה הייתה בנוגע לפרשנות ההסכם הקיבוצי בנוגע להעסקה קבועה של מצילים דור שני, שם קבעה העירייה כי שיקולי תקינה נתונים לשיקול דעתה. בית הדין בחן את פרשנות ההסכם הקיבוצי ומצא כי יש לבחון את המונח "עונת רחצה" על בסיס חודשי ולא יומי, וכך השלים מר סויסה את מספר חודשי העבודה הנדרש. כמו כן, בית הדין קבע כי ההסכם הקיבוצי למצילים דור שני אינו מתנה את מתן הקביעות בקיומה של משרה פנויה, והדרישה לקביעות היא תקופת ניסיון בלבד. מהראיות שהוצגו עולה כי מר סויסה עמד בדרישות הקביעות, אך התנהלות העירייה כלפיו הייתה מפלה, שכן היא התבססה על השתייכותו ל"מחנה" מסוים, ולא על תנאי ההסכמים הקיבוציים. בית הדין מצא כי טענות העירייה בנוגע לאירועים משמעתיים בהם היה מעורב מר סויסה לא היו משכנעות, שכן הן החלו רק לאחר שהגיש את תביעתו לבית המשפט, ומרבית ההערכות השנתיות שלו עד לאותה נקודה היו חיוביות. עוד עולה מהשיחות שהוצגו כראיה כי פעולות העירייה נבעו משיקולים זרים ואף מאפליה בשל הימנעותו של מר סויסה מלהשתייך למחנה "הנכון". לסיכום, בית המשפט פסק לטובתו של מר סויסה וקבע כי הוא זכאי למעמד של מציל קבוע דור שני החל מסוף עונת הרחצה 2012. העירייה חויבה לשלם לו הפרשי שכר ותוספות שנבעו מאי הכרתו הקודמת כעובד קבוע, וכן הוצאותיו המשפטיות בסך 25,000 ₪. גם העירייה ננזפה קשות על התנהלותה, והומלץ לגורמים הרלוונטיים לחקור את הנושא.