עמ"י 56877-08-23

תקציר

בסדר גמור. להלן ניתוח משפטי של פסק הדין, תוך התמקדות בעקרונות המשפטיים ובחידושים, וזאת אך ורק על בסיס הנתונים שסיפקת: **ניתוח משפטי: עמ"י 56877-08-23 מלייב נ' מדינת ישראל** **הרקע העובדתי והמשפטי:** העורר, אבי מלייב, הורשע ביום 9.2.14, בין היתר, בנהיגה ללא רישיון נהיגה תקף. תוקף רישיונו פקע עוד בינואר 2003, קרי, לפני הרשעתו. בגין עבירה זו נגזר עליו עונש של 8 חודשי פסילת רישיון נהיגה. כעשור לאחר ההרשעה, פנה העורר לבית משפט השלום לתעבורה בבקשה לחישוב תקופת הפסילה. טענתו המרכזית הייתה כי מכיוון שרישיונו פקע עוד לפני ההרשעה, והוא אינו נוהג מזה 10 שנים, יש להתחשב בכך בחישוב הפסילה. לחלופין, התבקש בית המשפט להורות למשרד הרישוי לחשב את תקופת הפסילה החל מיום גזר הדין, בהתאם להלכת ג'אבר. **החלטת בית משפט קמא וערעור העורר:** בית משפט השלום (כב' השופט נהרי) דחה את בקשת העורר, וקבע כי הסמכות לחישוב תקופת הפסילה מסורה לרשות הרישוי. עוד ציין כי העורר בחר שלא להתייצב למשפטו ולא ביצע הליך של הפקדה באמצעות תצהיר על פקיעת תוקף הרישיון, כאמור בתקנה 557(ב) לתקנות התעבורה. על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי. ב"כ העורר טען כי בית משפט קמא נצמד לפרוצדורה ולא למהות העניין. **החלטת בית המשפט המחוזי (כב' השופט עמית ציון קאפח):** 1. **הצדקה לדחיית הערר – היעדר סמכות:** בית המשפט המחוזי קבע כי ידי בית משפט קמא היו כבולות, ועל כן יש לדחות את הערר. הדבר נובע מהלכת ג'אבר (בש"פ 9075/12 מוחמד ג'אבר נ' מדינת ישראל) והלכות נוספות שניתנו לאחריה. 2. **הלכת ג'אבר ופיתוחה:** * **הסמכות לחישוב פסילה:** פסק הדין המנחה, הלכת ג'אבר, קבע באופן ברור כי הסמכות לחישוב תקופת הפסילה מסורה **לרשות הרישוי**. * **עתירה מנהלית:** נגד החלטתה של רשות הרישוי בעניין חישוב הפסילה, ניתן להגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים, בהתאם לסעיף 14(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט המנהליים. * **אחידות ההחלטה:** בע"פ 7323/19 אחמד אבו שריפה נ' מדינת ישראל (כב' השופט עמית), אומצה הלכת ג'אבר, והודגש כי אין לערוך הבחנה בין בקשה לחישוב פסילה כבקשה טכנית-מתמטית לבין בקשה להכרה בפסילה מבחינה מהותית. **כלל הסוגיות הללו נתונות לפתחה של רשות הרישוי**, וערעור עליהן יידון כעתירה מנהלית. 3. **ה"משוכה הדיונית הבלתי עבירה":** בית המשפט קבע כי "המשוכה הדיונית הניצבת בפני העורר היא בלתי עבירה." כלומר, סמכות בית המשפט לדון בטענות העורר לגבי חישוב הפסילה אינה קיימת, ו"מקומה של טענות העורר הינן במישור המנהלי בלבד." 4. **חידוש והבהרה ביחס לתקנה 557(ב) לתקנות התעבורה:** * **ביקורת על הפרוצדורה:** בית המשפט, תוך שהוא מצדיק את כבילת ידי בית המשפט קמא, מתייחס באופן ביקורתי להצמדות לפרוצדורה. הוא מציין כי "על פי הלכת ג'אבר חובת המצאת תצהיר הינה במקרה שרישיון הנהיגה אבד." (לשון תקנה 557(ב)). * **הקשר לעידן הדיגיטלי:** בית המשפט מדגיש את ההנמקות בהלכת ג'אבר בנוגע לעידן הדיגיטלי. הנתונים מצויים במחשבי משרד הרישוי ובמסופי המשטרה. הרציונל של הפקדת רישיון או תצהיר הוא למנוע מצב בו נהג נפסל ועדיין נוהג, אך במצב בו קיים רישום ממוחשב, קשה מאוד להערים על רשויות התנועה. * **מקרה העורר:** בית המשפט מבהיר כי בעניינו של העורר, אשר רישיונו פקע מזה שנים רבות (2003), "מקל וחומר וביתר שאת יש לומר את הדברים על מי שתוקף רישיונו פקע בתחילת 2003." **כלומר, בנסיבות אלו, כאשר תוקף הרישיון פקע ולא חודש מאז, אין חובה להמציא תצהיר כתחליף הפקדה.** * **פנייה לרשות הרישוי:** בית המשפט מביע את משוכנעותו כי "רשות הרישוי תיתן דעתה לאמור בהחלטה זו", ובכך רומז לגישה גמישה יותר מצד הרשות במקרים דומים. **מסקנה:** הערר נדחה **מטעמים של היעדר סמכות** של בית המשפט לדון בטענות העורר לגבי חישוב תקופת הפסילה. סמכות זו נתונה באופן בלעדי לרשות הרישוי, וערעור על החלטותיה יידון כעתירה מנהלית. עם זאת, בית המשפט מבקר את הגישה הפרוצדורלית הנוקשה, ומבהיר כי במקרים בהם רישיון הנהיגה פקע ולא חודש מזה שנים רבות, אין בהכרח חובה להמציא תצהיר כתחליף להפקדת רישיון, ורומז לרשות הרישוי ליתן דעתה לכך. **החידוש המשפטי:** החידוש העיקרי בפסק דין זה הוא ההבהרה המפורשת והדגש על **הבחנה בין תוקף רישיון נהיגה לבין פסילה בפועל**, וכיצד הדבר משפיע על החובה להמציא תצהיר. בית המשפט אינו משנה את הלכת ג'אבר, אך מרחיב את היישום שלה על ידי הדגשת העובדה שבמקרה בו הרישיון פקע מזה זמן רב (ולא הופקד לאחר גזר הדין), ייתכן והצורך החוקי בתצהיר כתחליף להפקדה אינו רלוונטי עוד, שכן ממילא לא ניתן להפקיד רישיון שאינו תקף. פסק הדין מנסה, במסגרת מגבלות הסמכות, להביא לפתרון צודק יותר במקרים מסוג זה, תוך קריאה לרשות הרישוי להיות גמישה יותר.