רע"א 9055/07

תקציר

במקרה הנדון, נדרש בית המשפט להכריע בבקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר דחה את בקשת המבקש לזמן את אחד המשיבים, יליד 1975, להעיד בתביעת רשלנות רפואית הנוגעת לחיסונים שניתנו בשנת 1976. בית המשפט המחוזי דחה תחילה את הבקשה, בנימוק שהמשיב, בהיותו תינוק באותה עת, אינו יכול למסור עדות רלוונטית לגבי האירועים המדוברים. המבקש טען כי העדות רלוונטית לפעולות שננקטו בשנים שלאחר מכן והציע לחשוף בפני בית המשפט את קו חקירתו בסודיות. הצעה זו לא נענתה על ידי בית המשפט, והבקשה נדחתה שוב. המבקש ערער, תוך ציון הרלוונטיות של העדות לגילוי עובדות ועמידה על הזכות לזמן עדים לפי פקודת הראיות ותקנות סדר הדין האזרחי. בית המשפט ציין כי קביעת נחיצותה של עדותו של עד אינה מחייבת בחינה מעמיקה של יתרונותיה הפוטנציאליים בשלב זה. ערכאת הערעור מצאה צדק בבקשת המבקש, מה גם שהמשיב לא מסר תצהיר עדות ראשונית והדגיש כי אם העדות תתברר בסופו של דבר כבלתי רלוונטית, יוכל בית משפט קמא לסיים את החקירה. זאת ועוד, מותו של אביו של המשיב שנתיים קודם לכן סיפק הצדקה נוספת לחקירה הנוגעת להודעותיו של האב על המקרה. משהגיעה למסקנה כי עדותו של המשיב חיונית לגילוי האמת, התקבל הערעור ואפשר לזמן את המשיב ללא צו הוצאות.