ע"א 7276/18

תקציר

במקרה מורכב זה, הנוגע לאחריותו של בית חולים פסיכיאטרי להתאבדותו של מטופל, נדרש בית המשפט לקבוע האם בית החולים הפר את חובת הזהירות שלו. הניסוי התמקד בעיקר בהיבטים הכפולים של הטיפול הרפואי והניהול הלוגיסטי בתוך בית החולים. הוכר כי בית החולים חב חובת זהירות כלפי החולה, לרבות מניעת ניסיונות התאבדות. עם זאת, בית המשפט היה חצוי בשאלה האם חובה זו הוזנחה. השופט שטיין טען כי בית החולים לא נקט באמצעים לוגיסטיים כלשהם כדי למנוע את התאבדותו של החולה, דבר המלמד על רשלנות. הוא הציע כי בית החולים יכול היה לנקוט באמצעי מניעה כגון מעקב, שהושמטו. כנגד עמדה זו טענו השופטים סולברג והנדל כי בית החולים דבק בנהלים, וקבעו כי הרשלנות מופרכת מבלי לציין פעולות שהושמטו שהיו מונעות את ההתאבדות. דעת הרוב סכמה כי ללא ראיות לרשלנות בת תביעה, לא ניתן להטיל אחריות על בית החולים. יתר על כן, הדיון עסק בשאלה האם חל הכלל "res ipsa loquitur" – העברת נטל ההוכחה לבית החולים. השופט שטיין סבר כי יש להחיל כלל זה, אך הרוב חלק על כך, בנימוק שהעובדות ברורות וקריטריוני התחולה אינם מתקיימים במלואם. בסופו של דבר, החלטת הרוב הביאה לדחיית הערעור, ולא מצאה כל הפרת חובה מצד בית החולים בטיפול הלוגיסטי בטיפול בחולה, למרות התוצאה הטרגית. פסק דין זה מדגיש את האתגרים המובנים בטיפול פסיכיאטרי ובאיזון בין אמצעי בטיחות לבין איכות חייהם וחירותם של המטופלים, במיוחד במסגרות פתוחות.