ת"פ 39579-01-14

תקציר

הנאשמים, בני זוג, הואשמו בעבירות הקשורות לסמים, לרבות הקמת מעבדת סמים ביתית והחזקת כלים שונים לגידול והחזקת סם קנבוס מסוכן. בית המשפט, בפסק דינו, קבע לראשונה את עקרון ההלימה כעיקרון המנחה בענישה, תוך מתן עדיפות לשיקולי הגמול וחומרת העבירה. לאחר מכן היא דנה בערכים החברתיים שנפגעו ממעשי הנאשמים ובמידת הנזק שנגרם, תוך שימת דגש על חומרת עבירות הסמים והשפעתן המזיקה על הפרט והחברה כולה. מידת פגיעתם של הנאשמים בערכים חברתיים אלה נחשבה משמעותית, נוכח התכנון והמשאבים שהושקעו במעשיהם. בית המשפט לקח בחשבון גם את מדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים, שהשתנתה מאוד. לגבי הנאשם הראשון קבע בית המשפט כי טווח הענישה ההולם הוא ארבעה עד שמונה חודשי מאסר. היא דחתה את בקשת הנאשם לבטל את ההרשעה, בנימוק שהיא אינה מוצדקת בשל חומרת העבירה והצורך להגן על אמון הציבור, ביטחונו והרתעתו. עם זאת, מתוך הכרה בהישגיו השיקומיים של הנאשם, חרג בית המשפט ממתחם הענישה שנקבע וגזר עליו 500 שעות עבודות שירות בהוראת בית המשפט, מאסר על תנאי, מאסר על תנאי, קנס והתחייבות כספית. לגבי הנאשמת השנייה מצא בית המשפט הצדקה להימנע מהרשעה בשל נסיבותיה האישיות החריגות, לרבות מערכת יחסים מורכבת עם הנאשמת הראשונה ופוטנציאל שיקומי משמעותי. צוין כי הענישה, גם לאחר תיקון חוק העונשין, צריכה להיות אינדיבידואלית. לפיכך, גזר עליה בית המשפט התחייבות כספית, צו עבודות שירות למשך 100 שעות וצו מבחן, במטרה להשיג את מטרות הענישה תוך מתן סיכוי לשיקום הנאשם. פסקי הדין ניתנו בנוכחות הנאשמים.