על"ע 2156/93

תקציר

פסק הדין נובע משלוש תלונות נפרדות שהוגשו נגד עורך דין ששימש אפוטרופוס ללקוח חסוי. עורך הדין הואשם כי ניצל את מעמדו כדי למנות את עצמו כמנהל עיזבון לקוחו בצוואה. בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין הרשיע את עורך הדין בכל שלוש התלונות, וגזר עליו השעיה וקנסות. עורך הדין ערער על פסק הדין, וטען כי מעשיו ראויים שכן הצוואה נחתמה מרצונו החופשי של הלקוח ונצפתה על ידי שופט. בית המשפט העליון קיבל חלקית את הערעור. באשר להרשעה באישום הראשון, זיכה בית המשפט את המערער. נמצא כי עורך הדין לא ניצל לרעה את מעמדו, שכן הצוואה אכן נחתמה מרצונו החופשי ובפני שופט, תוך הקפדה על ההליכים המשפטיים הנדרשים. בית המשפט הדגיש כי הלקוחה אינה פסולה מבחינה משפטית וזכותה למנות אפוטרופוס כמנהל עיזבון. פסק הדין הדגיש את חובתו של עורך הדין ליידע את בית המשפט בכל הפרטים הרלוונטיים, ובמיוחד אלה העשויים להשפיע על החלטת בית המשפט על מינויו למנהל עיזבון. עם זאת, מאחר שעורך הדין לא הואשם בהפרת חובה זו, זיכה אותו בית המשפט העליון בסעיף זה, שכן לא ניתנה לו הזדמנות הוגנת להתגונן. בסוגיית הענישה בעבירות האחרות, אישר בית המשפט העליון את החלטת בית הדין המשמעתי הארצי, תוך שימת דגש על הרשעותיו הקודמות של הפרקליט בעבירות דומות ועל חוסר המשמעת שלו. בית המשפט הדגיש את הצורך בענישה מרתיעה והסכים עם החלטת הערכאה הנמוכה יותר להטיל השעיה וקנסות. השופט גולדברג הדגיש את חשיבות מיצוי הדין עם עורכי הדין ואישר את גזר הדין. לסיכום, בית המשפט העליון קיבל את הערעור בחלקו, וזיכה את עורך הדין מהאישום הראשון בשל חוסר ראיות מספיקות, אך אישר את העונש בגין העבירות האחרות.