ע"א 60041-05-12

תקציר

הערעור הוגש על ידי שני מערערים אשר נתבעו על ידי חברת מנורה ביטוח לפירעון שתי הלוואות שנלקחו על שמם על ידי הוריהם. המערערים טענו כי לא נטלו את ההלוואות, וכי חתימתם על הסכמי ההלוואה הייתה מזויפת. בית משפט קמא מצא כי חתימותיהם של המערערים אותנטיות משום שנתנו להוריהם רשות לחתום בשמם, וכי המערערים היו מודעים להלוואות ואף הורו על העברת כספי ההלוואה מחשבונות הבנק שלהם. המערערים גם לא הצליחו להוכיח כי הכספים נמשכו מחשבונותיהם ללא ידיעתם. השופט הגיע למסקנה כי עדי חברת הביטוח היו מהימנים, ואילו המערערים והוריהם לא. מאחר שחברת הביטוח מילאה את חובתה להוכיח כי המערערים היו מודעים להלוואות והסכימו להן, נדחה הערעור על החלטת בית משפט קמא. אף שחברת הביטוח אכן התרשלה במתן ההלוואות ללא ביטחונות הולמים, רשלנות זו לא הצדיקה את סירוב המערערים לפרוע את ההלוואות. זאת ועוד, המערערים לא הציגו כל ראיה שתתמוך בטענותיהם, ואף חסמו את גישתה של חברת הביטוח למסמכי הבנק הרלוונטיים. שלושת השופטים הסכימו עם פסק דינו המפורט של השופט ברנר, והערעור נדחה בהוצאות מופחתות בשל נסיבותיהם האישיות של המערערים.