ע"א 3496/12

תקציר

פסק הדין עוסק במחלוקת על הבעלות על זכויות החכירה של חלקת אדמה בישראל. התיק סובב סביב שתי דמויות מפתח: החייבת, רחל סייג-סופר, שהוכרזה פושטת רגל בשנת 2011, ובנה, עמית סייג. בשנת 1999 חתמה סייג-סופר על תצהיר בו העניקה את זכויות החכירה בנכס לבנה ללא תמורה. עם זאת, זכויות החכירה נותרו על שם החייב ולא הועברו מעולם. בעקבות פשיטת הרגל של החייבת, טענו הנאמנים בתיק פשיטת הרגל שלה כי יש לבטל את מסירת המושכר לבנה. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו פסק תחילה לטובת הנאמנים, בטענה כי המתנה אינה שלמה וניתן לחזור בה לאור ההרעה המשמעותית במצבו הכלכלי של החייב. עם זאת, ערכאת הערעור פסקה לטובת עמית סייג ואמו, תוך שהיא מבטלת את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ערכאת הערעור טענה כי לא ניתנה למערערים הזדמנות הוגנת להשמיע את טענותיהם על יסוד חוק המתנות. פסק הדין התבסס גם על סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, המאפשר ביטול מתנות אם ניתנו בתוך עשר שנים מיום הכרזת פשיטת הרגל ואם החייב היה חדל פירעון בעת מתן המתנה. בעוד שהמערערים חלקו תחילה על סעיף עשר השנים, בהמשך הסכימו כי מועד המתנה נופל בתוך תקופה זו. ערכאת הערעור הבהירה כי נטל ההוכחה מוטל על המעניקה (עמית סייג) להוכיח כי החייבת הצליחה לפרוע את חובותיה מבלי להיזקק לנכס שניתנה במתנה. החלטת ערכאת הערעור מחזירה את התיק לבית המשפט המחוזי לבחינה נוספת של שתי סוגיות מרכזיות. ראשית, בית המשפט המחוזי יקבע האם אכן מדובר בהתחייבות הניתנת לביטול, ושנית, יבחן את האפשרות לבטל את המתנה לפי פקודת פשיטת הרגל, תוך התמקדות בשאלה האם החייב היה חדל פירעון בעת מתן המתנה. ערכאת הערעור לא פסקה הוצאות והשאירה את בירור הסוגיות הללו לבית המשפט לפשיטת רגל. פסק דין זה, שניתן ביום 8.4.2013, מבטיח כי זכויות המערערים לטעון את טענותיהם נשמרות וכי סוגיות מרכזיות סביב המתנה ומצבו הכלכלי של החייב נבחנות באופן הוגן.