ע"א 5559/91

תקציר

ענייננו בשני חוזים בין חברה לשיווק גז (המערערים) לבין יצרן גז (המשיב) בדבר שיווק חמצן ביהודה ושומרון. המערערת הייתה אמורה לרכוש ולשווק חמצן ולהחכיר ציוד לאחסון הגז. החוזים אפשרו אופציית סיום אם ההסדרים התבררו כלא רווחיים. עם זאת, המערערים לא מילאו את התחייבויותיהם ובחרו במקום זאת להקים מתקן גז אחר. המשיב ביטל את ההסכם ותבע פיצויים. בית המשפט המחוזי קבע כי המערערים הפרו את ההסכם אך פסק פיצוי מוסכם בשל היעדר נזק מוכח. בערעור התייחס בית המשפט העליון לסוגיות של ספציפיות בחוזה, תקדים התנאי לשיווק והזכאות לסיים את ההסכמים. בית המשפט מצא כי למרות שפרטי השכירות היו חסרים בתחילה, האינטראקציות בין הצדדים הצביעו על איזה ציוד מדובר, מה שמהווה הסכם מחייב. עוד קבע בית המשפט כי אי קבלת היתר (תנאי לשיווק) נבע מהפרתה של המערערת. משכך, המערערת הייתה אחראית, ומועד כניסתו לתוקף של החוזה תאם את כוונת הצדדים לבחון את היתכנותם. באשר לפיצוי, בית המשפט הותיר על כנו את הקנס המוסכם בסך 20,000 דולר, ודחה בקשות להפחתתו תוך ציפייה סבירה לרווח ונזקים צפויים, תוך הכרה בטעות ביישום תוספת של 20,000 דולר מהחכירה. העלויות הותאמו, ואישרו הצלחה חלקית בערעור ללא עלויות עבור הליך הערעור עצמו.