ת"א 11134-08-19

תקציר

התובעת הגישה תביעה לפינוי הנתבע והגיעה עמו להסכם פשרה, שגובש על ידי עורך דינה, לפיו היא תשלם לנתבע חיוב כספי בתמורה לפינויו המיידי. לאחר מכן עתרה התובעת לביטול הסכם זה, בטענה כי אוימה ואולצה לחתום עליו על ידי הנתבע, ועל כן נפל פגם בהסכמתה להסכם. עוד טענה כי הנתבע הטעה אותה בכך שלא המציא מסמך ספציפי עליו חתם לכאורה עמה. הנתבעת, לעומת זאת, טענה כי התובעת שינתה את עמדתה לרעה בהסתמכותה על ההסכם וכי כעת היא מנועה מלערער עליו. בית המשפט מצא כי התובעת לא הוכיחה אף אחת מהעילות לביטול הסכם הפשרה. נמצא כי צערה של התובעת על ההתחייבות הכספית שנטלה על עצמה, שהתגבשה רק לאחר ששקלה מחדש את ההסכם, אינו מהווה סיבה מוצדקת לביטול פסק הדין המאשר את ההסכם. בית המשפט גם לא מצא כל ראיה לטענותיה של התובעת בדבר איומים וכפייה מצד הנתבעת, וציין כי גם אם היו איומים כאלה, התובעת לא הייתה נאלצת להסכים להסדר הפשרה ויכלה למשוך את תביעתה לפינוי. יתר על כן, בית המשפט הדגיש כי התובעת ניסתה לאכוף את התחייבויותיה של הנתבעת על פי ההסכם ובמקביל טענה כי הוא בטל. הנתבע, לעומת זאת, מילא את חלקו בהסכם ופונה מהנכס. בית המשפט דחה גם את טענת הטעיה של התובעת, וציין כי הבנתה בדבר קיומו של מסמך ספציפי אינה קשורה לגופו של עניין ואינה סיבה מוצדקת לביטול ההסכם. לסיכום, קבע בית המשפט כי התובעת לא הביאה ראיות מספיקות לתמיכה בטענותיה וכי שיקולי צדק דווקא שקלו לטובת הנתבעת. לפיכך, התביעה לביטול הסכם הפשרה נדחתה. בית המשפט הורה לתובע לשאת בהוצאות הנתבע ובשכר טרחת עורך דין, בסך כולל של 11,700 ₪, בהתחשב במספר הדיונים שנערכו בתיק. פסק הדין אישר את הסכם הפשרה, והמזכירות הונחתה להעביר את הכספים שהופקדו בקופת בית המשפט לנתבעת. החלטה זו ניתנה ביום 12.10.2022, בהיעדרם של שני הצדדים.