ע"א 64/81

תקציר

הערעור בפני בית המשפט נובע מתביעה אזרחית להשבת הסכום ששולם לנפגע בעקבות תאונת דרכים. המשיבה קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים – תבעה את המערער, אלן בן חמו, ואת פרוספר בן חמו, אביו של המערער, בבית משפט השלום באשדוד. התביעה התבססה על סעיף 9 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. במהלך המשפט האזרחי הגישה קרנית כראיה כתב אישום ותמליל הדיון במשפטו הפלילי של המערער בגין נהיגה בחוסר זהירות, בו הודה והורשע. בהסתמך על סעיף 42א לפקודת הראיות, סירב בית משפט קמא לאפשר למערער להציג ראיות הסותרות את הכרעת הדין הפלילית ופסק לטובת קרנית. המערער ערער על החלטה זו, וטען כי הסתמכותו של בית המשפט האזרחי על פסק הדין הפלילי אינה במקומה, וכי היה מקום לאפשר לו להציג ראיות המוכיחות כי התאונה לא נגרמה באשמתו. השופט בנאי, בדעת מיעוט, הסכים עם המערער. לדברי השופט בנאי, המילים "הכרעת דין חלוטה במשפט פלילי המרשיע את הנאשם" בסעיף 42א מתייחסות להכרעת דין שהושגה לאחר שמיעת ראיות, ולא על סמך הודאת הנאשם בלבד. יתר על כן, בעל דין במשפט אזרחי אינו צריך להיות כבול להודאה שניתנה במשפט אחר. השופט בנאי הדגיש כי בעוד שאמירות של בעל דין בהליך אזרחי יכולות לשמש כראיה, הן נבחנות לצד ראיות אחרות, ובית המשפט רשאי לפסוק בניגוד להודאות אלה. עם זאת, סגן הנשיא גלסנר והשופט לוין, בדעת רוב, לא הסכימו. הם הדגישו כי כאשר החוק ברור, יש לפרשו כפשוטו. מאחר שסעיף 154 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי עובדה שבה הודה נאשם נחשבת כהוכחה כנגדו, והכרעת הדין האזרחית התבססה על עובדות אלה, היא מהווה ממצא של פסק דין לפי סעיף 42א. עוד ציינו כי אין הבחנה בסעיף 42א בין ממצאים שהושגו באמצעות הודאה או לאחר שמיעת ראיות. זאת ועוד, דעת הרוב קבעה כי אין די בטענת המערער כי הודאתו במשפט הפלילי ניתנה מתוך פחד כדי לאפשר הצגת ראיות סותרות במשפט האזרחי. בדחותו את הערעור, קבע בית המשפט כי על המערערת לשלם את הוצאותיה של קרנית ושכר טרחת עורך דין.