ע"ו 12456-02-11

תקציר

מערער ישראלי, יליד 1965, ששירת בשב"ס, עתר להכרה במצבו הנפשי כנכות הנובעת ממומי הגב והכבד המוכרים לו. המערער סבל ממחלות גופניות שונות, לרבות צהבת B ופגיעה בגב התחתון, בגינן כבר היה מקבל קצבת נכות. הוועדה הרפואית הראשונית לא קיבלה את אחוזי הנכות שהוצעו בחוות הדעת של המערער והצדיקה את העובדה שמצבו הנפשי אינו חריג בהשוואה לנכים פיזיים אחרים. המערער ערער לוועדה רפואית גבוהה יותר, אשר דחתה אף היא את ערעורו לאחר שבחנה אותו וקבעה כי מצבו הנפשי אינו חריג במקרים אלה של נכות גופנית. בא כוח המערער טען כי היה על הוועדה לקבל את חוות דעת המומחה שהגיש המערער ולבקש מבית המשפט להתערב. עם זאת, בית המשפט הדגיש את תפקידה המצומצם של ערכאת הערעור בביקורת על החלטות הוועדה הרפואית, במיוחד בסוגיות נפשיות. בית המשפט ציין כי זכותה הריבונית של הוועדה הרפואית לקבל החלטות רפואיות מקצועיות וכי אין היא יכולה להחליף את שיקול דעתה בשיקול דעתה של הוועדה. אלא אם נפלו פגמים משפטיים או פרוצדורליים, בית המשפט לא יתערב בחוות הדעת של המומחה מטעם הוועדה. יתר על כן, בית המשפט לא מצא טעם להחזיר את התיק להרכב אחר, אלא שהוועדה תפנה לחוות דעתו של ד"ר שלוסברג, שלטענת המערער לא נשקלה. בית המשפט הורה לוועדה לבחון את חוות הדעת הספציפית הזו ולקבוע אם היא משפיעה על החלטתה. הערעור נדחה, בכפוף לכך שהוועדה דנה בחוות דעתו של ד"ר שלוסברג, ובית המשפט החליט שלא לפסוק הוצאות. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים, ותיקו הרפואי של המערער הוחזר לבא כוח המשיב.