ה"מ 612/80

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור על זכאותו למאסר על תנאי שהוטל על המבקש. המבקש הורשע בשורה של עבירות, לרבות שימוש ברכב ללא רשות הבעלים, אשר בית המשפט קבע כי הפר את תנאי המאסר על תנאי הקודם. עונש המאסר על תנאי הוטל בגין עבירה קודמת ונקבע כי אסור למבקש לבצע עבירות הנזכרות בפקודת החוק הפלילי משנת 1936. החלטת בית משפט השלום גרמה לעונש המאסר על תנאי, מה שהוביל את המבקש לערער לבית המשפט המחוזי ולאחר מכן לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון קבע כי העבירה של שימוש ברכב ללא רשות אינה כוללת בהכרח את יסודות הסגת הגבול הפלילית, שכן הפעולה הפיזית של כניסה או שהייה ברכב אינה חלק מההתנהגות הפלילית המוגדרת בסעיף 401 לחוק העונשין. יתר על כן, פעולת ההכנה לשימוש ברכב ללא רשות, כגון הסגת גבול, אינה משמעותית מבחינה משפטית. בנוסף, הכוונה הספציפית הנדרשת להסגת גבול פלילית לא הוכחה מעבר לספק סביר בעניינו של המבקש. לפיכך, הערעור התקבל, ושלוש שנות המאסר על תנאי בוטלו. השופטים דנו גם בפרשנות העבירות המותנות והדגישו כי ההשוואה צריכה להיות בין יסודות העבירה המותנית לבין התנהגותו בפועל של הנאשם, כפי שהורשע, ולא השוואה בין ההגדרות המילוליות של העבירות. השופטת בן-פורת הזהירה מפני פרשנות מרחיבה של עיקרון זה והדגישה כי העובדות המפורטות בכתב האישום אינן צריכות לעלות על העבירה שבה הורשע הנאשם. משכך, נקבע עונשו של המבקש לשנת מאסר אחת, תוך הפעלת שנתיים מאסר על תנאי שירוצו במקביל, בעוד יתר חלקי עונשו של בית משפט השלום נותרו ללא שינוי.