ע"א 569/71

תקציר

בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נקבע כי כל עוד לא הושלמה מכירה במסגרת הליכי הוצאה לפועל באמצעות העברת הנכס לקונה, יכול החייב לפרוע את חובו לנושה ולבטל את פעולות ההוצאה לפועל. זאת, בהתבסס על חוק ההוצאה לפועל ותקנות ההוצאה לפועל, וכן על פסיקות קודמות. עם זאת, בית המשפט העליון ביטל פסיקה זו. על פי דעת הרוב, לאחר שראש ההוצאה לפועל קיבל החלטה סופית לגבי הצהרת הקונה, רשאי הרוכש להעביר לו את הנכס במילוי דרישות מסוימות, וזכות זו אינה ניתנת לביטול על ידי החייב המחזיר את חובו. זכויות הרוכש מוגנות גם בתקנה 56, הקובעת כי האישור שיינתן על פיה ישמש אסמכתא להעברת הנכס. עוד קבע בית המשפט העליון כי אין הבחנה בין זכויותיו של קונה זר לבין זכויותיו של קונה נושה, ולראש ההוצאה לפועל אין סמכות מכללא לבטל אישור לפי תקנה 56. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי סעיף 8(ב) לחוק ההוצאה לפועל, המאפשר לראש ההוצאה לפועל להורות על הליך חמור פחות, אינו חל במקרה זה. כוונת המחוקק בחקיקת תקנות ההוצאה לפועל הייתה לשמור על הוראות חוק ההוצאה לפועל העות'מאני הקודם ופרשנותן, מהן משתמע כי זכותו של החייב לפדות את רכושו מסתיימת לאחר הכרזת הקונה. מאחר שמחוקק המשנה לא כלל הוראה דומה בתקנות החדשות, על פעולות הביצוע לעמוד בהוראות המפורטות של תקנות 55 ו-56. בית המשפט ציין גם את מורכבות האיזון בין האינטרסים של החייבים והנושים ואת הצורך בתיקוני רגולציה שיספקו הנחיות ברורות יותר. בסופו של דבר קיבל בית המשפט העליון את הערעור, דחה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי והחזיר על כנו את החלטת ראש ההוצאה לפועל.