ע"א 4371/12

תקציר

בפסק דין זה התייחס בית המשפט לערעור בעניין אחריותו האישית של נאמן, שפעל מעבר לסמכותו שניתנה לו על ידי בית המשפט בניהול חברה חדלת פירעון. בית המשפט בחן האם ניתן להטיל על המערערת אחריות אישית לנזקים שנגרמו למשיב בגין פעולות שננקטו במסגרת הליכי חדלות הפירעון של החברה. פסק הדין התייחס הן לדיני הנזיקין, ובפרט לרשלנות, והן לעקרונות דיני הסוכנות. היא בחנה את מהות תפקידיו של הנאמן ואת היקף סמכותו כפי שהותוותה על ידי בית המשפט. הסוגיה המרכזית הייתה האם הנאמן נטל אשראי כנגד תקבולים עתידיים צפויים ללא קבלת אישור בית משפט מראש, דבר שנחשב כחריגה מסמכויותיו המוסמכות. נקבע כי הנאמן אכן פעל מעבר לסמכותו, דבר המהווה רשלנות, ובכך הפר את חובת הזהירות שלו. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שניתן להטיל אחריות אישית לפי סעיף 6(ב) לחוק השליחים, שכן המשיב לא היה מודע לפעולה הבלתי מורשית. חוות הדעת הדגישה את הצורך של הנאמנים לקבל אישור מפורש של בית המשפט לפעולות משמעותיות למניעת הרתעת יתר אך גם להגנה על הנושים. בנוסף, נדונו סוגיות של סיבתיות, תוך ציון המורכבות בהוכחת הקשר הסיבתי בין פעולות בלתי מורשות לבין נזקים, אך אלה נדחו לטובת הטלת אחריות על בסיס עקרונות הסוכנות. בית המשפט דחה בסופו של דבר את הערעור ואת הערעור שכנגד, אך הדגיש את החשיבות של הקפדה על אישורי בית המשפט על ידי הנאמנים לשמור על אמון בהליכי חדלות פירעון ולמנוע תוצאות בלתי צודקות עבור צדדים שלישיים.