סע"ש 4467-10-17

תקציר

התובעת, עובדת הנתבעת, תבעה את האחרונה בגין תביעות שכר שונות, לרבות הפרשי שכר בגין שעות עבודה, גמול שעות נוספות, פיצויי פיטורים, הפרשות לפנסיה, פדיון חופשות, דמי הבראה והוצאות נסיעה. מנגד, הנתבעת טענה כי התובעת התפטרה ולכן אינה זכאית למרבית התביעות, וכן תבעה שכנגד דמי הודעה מוקדמת. בית המשפט קיבל את טענת הנתבעת כי דוחות הנוכחות אותנטיים ומהימנים, ובכך ביסס עליהם את חישוביו. היא מצאה פערים בין השעות שנרשמו בדוחות לבין תלושי השכר, וקבעה כי התובעת זכאית להפרשי שכר בסך 11,422 ש"ח בתוספת ריבית. השופטת גם הסכימה עם התובעת כי יש לפצות אותה בגין הפרש השעות בין תלושי השכר לדוחות הנוכחות, שהסתכם ב-2,833 שקל, וכן בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה בסך 2,965 שקל. הנתבעת חויבה להשיב סכום של 2,181.44 ₪, אשר נוכה שלא כדין משכרה של התובעת מבלי להעבירו לקרן הפנסיה שלה. באשר לנסיבות עזיבתו של התובע, קיבל בית המשפט את גרסת הנתבע כי התובע התפטר. לפיכך, התובעת לא הייתה זכאית לפיצויי פיטורים. עם זאת, הנתבעת חויבה לשלם דמי הבראה בסך 2,121 ₪, שכן אין חולק כי אלה לא שולמו במהלך עבודתה. השופטת פסקה גם לטובת התובעת בעניין פדיון חופשות, וחישב את הסכום ל-2,656 שקל. התביעה להוצאות נסיעה נדחתה בשל היעדר ראיות מספיקות לכך שמקום מגוריה של התובעת היה במרחק של למעלה מ-500 מטרים ממקום עבודתה. לבסוף, דחה בית המשפט את תביעתה שכנגד של הנתבעת לתשלום דמי הודעה מוקדמת, תוך שהוא מציין שיחות שהתנהלו בין התובעת לנתבעת בנוגע להפסקת העבודה, התנהגותה הבלתי הולמת של הנתבעת וחוסר כימות רכיב זה. בסיכומו של דבר, חויב הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הנקובים, בצירוף סך של 5,000 ₪ עבור הוצאותיו של האחרון ושכר טרחת עורך דין. פסק הדין נתן לנתבעת 30 יום לציית, עם זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.