ה"פ 6436/07

תקציר

המבקש ביקש להירשם כבעל זכות חכירה במגרש 13ב', כפיצוי בגין הפקעת מרבית חלקה 13 לצורך סלילת כבישים. החלקה המדוברת הייתה בבעלות הקרן הקיימת לישראל ונוהלה על ידי המשיב, מינהל מקרקעי ישראל (רמ"י). המבקש ביסס את תביעתו על שלושה טעמים חלופיים: ראשית, תכנית איחוד וחלוקה (אמ"י/340) אפשרה לו ולאמו המנוחה – שהוא היורש היחיד שלה – להירשם כחוכרים במגרש 13ב'. שנית, הוא טען כי רמ"י, באמצעות חברה ממשלתית בשם ערים, התחייבה להעניק להם זכות חכירה של מגרש זה. שלישית, אם בית המשפט לא מצא חובה תקפה כזו, הוא טען כי יש להחיל את הדין החל על מצג שווא. בית המשפט לא מצא כל הצדקה לטענות המבקש. בית המשפט קבע כי תכנית אמ"י/340, בניגוד לפרשנותו של המבקש, לא העבירה את הזכויות במגרש 13ב', אלא רק יצרה אותו כאופציה אפשרית לפיצוי. פרשנותה של התכנית צריכה להתבסס על הוראותיה, ולא על מקורות חיצוניים או על כוונות מחבריה – ברור מהתכנית כי היא אינה מבקשת להעביר זכויות לאמו של המבקש. זאת ועוד, הראיות לא הראו כל הבטחה או התחייבות של מנהל מקרקעי ישראל להקצות למבקש את חלקה 13ב'. הדיונים והמשא ומתן בין הרשויות האחרות לא כללו את רמ"י, והמבקש לא הצליח להראות כי לאנשים שהוא ייחס להם את הדברים יש סמכות לחייב את מנהל מקרקעי ישראל בהקצאת הקרקע. כמו כן, גרסתו של המבקש לאירועים לא הייתה עקבית מבחינה פנימית, שכן במקביל טען כי משפחתו כבר החזיקה בבעלות על מגרש 13ב'. לבסוף, גם טענת מצג השווא נכשלה, שכן מינהל מקרקעי ישראל לא הטעה את המבקש להאמין כי מגרש 13ב' יוקצה לו. המבקשת הייתה זכאית לפיצוי רק בגין כל נזק שנגרם, שלא היה נשוא התביעה הנוכחית. מטעמים אלה דחה בית המשפט את התביעה והורה למבקש לשלם את הוצאות רמ"י בסך 50,000 ₪.