עת"מ 27052-05-15

תקציר

העותרים ביקשו לכלול את אדמותיהם בתכנית רע"א/2011/ב' לשכונת מגורים חדשה ברעננה, לאחר שהוחרגו מהתכנית על ידי הוועדה המחוזית. הוועדה החליטה כי הכללת קרקעות העותרים תסכל את הליכי התכנון הארציים להרחבת כביש 4, וכי הקרקעות אינן נחוצות לתוכנית השכונה. העותרים טענו כי החרגת אדמותיהם אינה סבירה ומפלה, שכן קרקעות סמוכות נכללו בתכנית, וכי תכניותיהם הקודמות יצרו ציפייה סבירה לפיתוח אדמותיהם. עוד טענו כי ניתן לכלול את אדמותיהם מבלי לסכל את התכנון הארצי, וכי ההחלטה שלא לעשות כן נבעה מהרצון למזער את תשלומי הפיצויים לעותרים. עם זאת, בית המשפט מצא כי העותרים לא הציגו שיקולים תכנוניים כלשהם המצדיקים את הכללתם בתכנית, וכי מטרתם העיקרית הייתה לקבל פיצוי גבוה יותר באמצעות זכויות איחוד וחלוקה של התכנית, שאינה מטרה תכנונית סבירה. בית המשפט הדגיש כי תוכניות תשתית לאומיות צריכות להיות ממומנות על ידי הציבור ולא להיות מוטלות רק על בעלי קרקעות מקומיים. כמו כן, לוועדה היה שיקול דעת לבחור בין הפקעה לחלוקה מחדש, והחלטתה להחריג את הקרקעות הייתה סבירה, במיוחד בהתחשב במגמות התכנון הארציות. עוד טענו העותרים כי החלטת הוועדה המחוזית מגבילה תכנון עתידי, אך בית המשפט ציין כי החלטת הוועדה היא היררכית וחלק ממערכת תכנון רחבה יותר, ולכן היא סבירה ומוצדקת. לבסוף, קבע בית המשפט כי עניינם של העותרים אינו משמעותי דיו כדי להצדיק הגשת ערעור למועצה הארצית לתכנון ובניה, שכן מדובר בהחלטה סטנדרטית בדבר גבולות התכנית. לפיכך, העתירה נדחתה, והעותרים חויבו לשלם למשיבים שכר טרחת עורך דין.