עת"מ 55924-02-18

תקציר

העותר, שבבעלותו מספר מבנים עם מתקנים סולאריים, ערער על דרישות הארנונה שהוציאה עיריית כרמיאל לשנים 2014-2015. העירייה נמנעה תחילה מלחייב את העותר בגין מתקנים אלה, ובשנת 2011 ביקשה את אישור השרים להוסיף סיווג נפרד למתקנים סולאריים בתעריף נמוך יותר. משנדחתה בקשה זו, שינתה העירייה את גישתה והחלה לחייב את העותר בסיווג ענפי קיים, בשיעור גבוה בהרבה. בעתירה נטען כי היה על העירייה ליצור סיווג חדש ללא אישור השרים, כי החיובים אינם סבירים וכי החיוב הרטרואקטיבי אינו תקף. מנגד, טענה המשיבה, העירייה, כי יש לדחות את העתירה בשל השיהוי בהגשת העתירה. בית המשפט בחן את נסיבות המקרה ומצא כי מעשיו של העותר, לרבות הגשת התנגדות וערעורים, לא היו בלתי סבירים. היא התייחסה גם למורכבותם של חוקי הארנונה ולחוסר הבהירות בנוגע לסמכויות הרשויות, המעסיקות לא פעם את בתי המשפט. השופט הגיע למסקנה כי האינטרס הציבורי הוא לאפשר לנישומים למצות את המסלול המנהלי בטרם יפנו לערכאות, דבר החוסך זמן ומשאבים ציבוריים. לפיכך, טענת השיהוי נדחתה. עוד קבע בית המשפט כי עמדת העירייה לפיה נדרש אישור שרים לקביעת סיווג חדש שגויה. אישור השרים נדרש רק אם העירייה מבקשת לגבות מעבר לתעריפי המינימום והמקסימום הקבועים בתקנות. מאחר שהעירייה סברה בתחילה שאף אחד מהסיווגים הקיימים אינו מתאים למתקנים סולאריים והציעה סיווג חדש בתעריף נמוך יותר, היה עליה לפעול לפי עמדתה המקורית. בהתאם לכך, יתוקנו חיובי הארנונה לשנים 2014-2015 בהתאם לתעריף שהוצע בתחילה על ידי העירייה. עם זאת, השופט דחה את טענת העותרת בדבר חיוב רטרואקטיבי, וקבע כי העותרת הייתה מודעת לכוונת העירייה לגבות תשלום עבור מתקנים סולאריים ולא נפגעה מאיחור בפרסום דרישות התשלום. כל צד יישא בעלויות שלו.