דנ"א 1797/12

תקציר

במקרה זה הוגשה עתירה לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט בבקשה לקיים דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון מיום 16.2.2012. פסק דין זה הפך פסק דין קודם של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אשר קיבל את תביעתה הכספית של המבקשת. המחלוקת נסבה על חוזה פיתוח למגרש באילת משנת 1988 עם חברת סנסי שבשליטת המשיבים ציפורה ואמיר. המבקשים השקיעו יחד עם משה חכם 240,000 דולר ברכישת הזכויות בחלקה, שנוסחו ב"דף הוראות בלתי חוזרות" ובמעטפות שבידי באי כוחם. מנגנון המעטפת היה קריטי; מעטפה מס' 1 הייתה להסכם הלוואה, ומעטפה מס' 2 להסכם הלוואה הפוכה, מותנה בתנאים ספציפיים הנוגעים לניהול המגרש. בעקבות הודעת המינהל על ביטול החוזה, ביקשו היזמים פירעון, מה שהוביל להליכים משפטיים מאוחדים שנפתחו בשנת 1998. בית המשפט המחוזי פסק לטובת המבקשת, ופירש את התנאים כדרישה אחת לביטול חוזה. עם זאת, בית המשפט העליון מצא כי מדובר בשני תנאים מצטברים, הגיע למסקנה כי 240,000 הדולרים הם מקדמה ולא הלוואה אישית, והורה על פירעון המקדמה של המבקש בלבד (בניכוי חלקו של חכם). בעתירת המבקש נטען לפרשנות מוטעית של לשון החוזים, אך בית המשפט דחה דיון נוסף, תוך שהוא מציין כי אין תקדים משפטי חדש בשיטה הפרשנית של חוזים, העולה בקנה אחד עם פסיקה קיימת, ודחה את אי הוודאות הקשורה לתיקונים האחרונים בפרשנות דיני החוזים. המבקש חויב לשאת בהוצאות המשפט של המשיבים.