דנ"פ 1274/93

תקציר

פסק הדין משרטט את הפרמטרים המשפטיים סביב הסדרי טיעון בבתי המשפט בישראל. הסדרי טיעון הם הסכמים בין התביעה לנאשמים, אך הם אינם מחייבים את בית המשפט; על בית המשפט להבהיר זאת לנאשמים. לבית המשפט שיקול דעת למדוד ולהטיל את העונש שימצא לנכון, בהתחשב במכלול הנסיבות הרלוונטיות ובאינטרס הציבורי. בעוד שבית המשפט יכבד בדרך כלל הסדרי טיעון, הוא יכול לסטות מהם במקרים חריגים שבהם העונש המומלץ אינו הולם או משרת את האינטרס הציבורי. השופט מדגיש כי האחריות להטלת העונש מוטלת על בית המשפט, שאינו מחויב לאשר הסדרי טיעון ללא שיקול דעת עצמאי. במקרה הספציפי הזה, העתירות המערערות על החלטת בית המשפט שלא לכבד הסדר טיעון נדחות. בית המשפט טוען כי העותרים היו מודעים לכך שהסדר הטיעון אינו מחייב מבחינה משפטית ולכן לא היו להם ציפיות בלתי מוצדקות. החלטת הרוב מדגישה כי העונש המומלץ בהסדר הטיעון לא עלה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי ולא עם העונש ההולם לעבירות הנאשמים. לפיכך, בית המשפט מחליט להטיל עונש חמור יותר. פסק הדין נעתר גם לבקשה לדחות את עונש המאסר ב-14 יום לפחות לאחר שנודע לבא כוח העותרים על ההחלטה.