תמ"ש 35359-02-22

תקציר

פסק דין זה נסוב סביב מחלוקת בין בני זוג גרושים, בשאלה האם גרושתו של התובע זכאית לקבל פיצוי מוסכם כמפורט בהסכם הגירושין ביניהם. המחלוקת המרכזית היא פרשנותו של סעיף בהסכם המתייחס למגורים משותפים והתנאים המזכים את התובעת בפיצוי האמור. השופטת מדגישה כי פסק דין זה אינו קובע אשמה או את הסיבה לפרידה של בני הזוג. הסעיף הנדון, סעיף 4.1, מפרט שני תנאים מצטברים שצריכים להתקיים על מנת שהתובע יקבל את הפיצוי. התנאי הראשון מתייחס למתן הודעת פרידה, שאינה שנויה במחלוקת. התנאי השני הוא כי הודעה זו תוביל לעזיבת התובע את דירת המגורים המשותפת. השופטת דנה בהרחבה בפרשנותו של סעיף זה בהקשר של ההסכם כולו ובנסיבות יצירתו. מסקנתם היא כי הסעיף אינו קובע פיצוי רק על סמך משלוח הודעת פרידה, אלא קושר אותו לעזיבת התובע את הדירה כתוצאה מרצונו של הנתבע להיפרד. השופטת בוחנת את העובדות שאינן שנויות במחלוקת ומוצאת כי התובעת כבר שהתה אצל הוריה מספר חודשים לפני שהנתבע שלח את הודעת הפרידה. האופי הממושך של שהות זו, ללא תאריך סיום מוגדר, משכנע את השופט כי התנאי השני של הסעיף לא התקיים. לפיכך, התובעת אינה זכאית לפיצוי המוסכם. בנוסף, מפנה השופט להליכים של בני הזוג בפני בית הדין הרבני, אשר התייחס אף הוא לסיבות לעזיבתו של התובע. השופטת מציינת את עדויותיהם הכנות והמרגשות של שני הצדדים על הקשיים שעמדו בפניהם במהלך מגפת הקורונה והשפעתה על מערכת היחסים ביניהם. עם זאת, השופט מדגיש כי תפקידם אינו להטיל אשמה אלא לפרש את תנאי הסעיף בחוסר להט. בסופו של דבר, השופטת פוסקת לטובת הנתבעת, וקובעת כי עזיבתה של התובעת את הדירה קדמה להודעת הפרידה וכי ההודעה עצמה לא גרמה לה לעזוב. אשר על כן, התביעה נדחית, והתובע חויב לשלם לנתבע הוצאות בסך 15,000 ₪. פסק הדין יפורסם תוך השמטת פרטים מזהים.