דב"ע נה/106 - 3

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק במחלוקת על פרשנות תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין). באופן ספציפי, השאלה היא האם לבית הדין האזורי בירושלים או בתל אביב יש סמכות לדון בתביעה שהוגשה על ידי עובד. העובד המדובר עבד בעיקר בתל אביב, כאשר חלק קטן מעבודתו נעשה בירושלים. בעבר נקבעו בתקנות סדרי הדין לעבודה (סדרי דין), התשכ"ט-1969, כי מקום עבודתו של העובד קובע את סמכותו של בית הדין. עם זאת, התקנות הנוכחיות, תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"א-1991, מציעות שתי חלופות: מקום העבודה או תחום השיפוט שבו בוצעה העבודה. בית הדין האזורי פסק לטובת העובד, וטען כי מאחר שביצע עבודה כלשהי בירושלים, עומדת בפניו האפשרות להגיש את תביעתו לבית הדין האזורי בירושלים. המעסיק ערער על החלטה זו, בטענה כי רוב עבודתו של העובד נעשתה בתל אביב. בית המשפט העליון הסכים עם המעסיק וקיבל את הערעור. על פי בית המשפט העליון, יש להבין את המונח "עבודה" בתקנה כמתייחס למקום העבודה העיקרי, שבו מבוצעת רוב העבודה או חלק ניכר ממנה. לפיכך, לבית המשפט המחוזי בירושלים אין סמכות במקרה זה, ויש להעביר את התביעה לבית המשפט האזורי בתל אביב.