סע"ש 58174-04-18

תקציר

פסק הדין של בית המשפט סובב סביב שתי שאלות מרכזיות: האם התובע זכאי לדרגה אישית על סמך הבטחה שלטונית והאם הוא זכאי ליתרת המענק שנקבעה בהסכם משנת 2015. החל מהשאלה הראשונה, קובע פסק הדין כי על מנת שהבטחה שלטונית תהיה תקפה, עליה לעמוד במספר תנאים: עליה להיות מוכחת, מפורשת וברורה, ללא מקום לפרשנות. בנוסף, על המציע להיות בעל הסמכות החוקית, הכוונה והיכולת לקיים את ההבטחה, ויש להבין את ההבטחה כמחייבת על ידי המקבל. נטל ההוכחה מוטל על התובע, אשר חייב לספק ראיות ברורות וחד משמעיות להבטחה. במקרה זה טען התובע כי הובטחה לו דרגה אישית, בין היתר, במהלך שיחה עם שני פקידים ברשות המסים. בית המשפט אמנם הכיר בכך ששיחה אכן התקיימה, אך לא השתכנע שהיא הסתיימה בהבטחה שלטונית ברורה ומפורשת. הראיות שהוצגו, לרבות תצהירים ועדויות עדים, לא עמדו בדרישות המחמירות להוכחת הבטחה כזו. היעדר תיעוד בכתב, השיהוי בהגשת התביעה וחוסר עקביות בעדויות פעלו כולם נגד התובע. זאת ועוד, בית המשפט ציין כי התובעת לא עברה את משוכת ההתיישנות, שכן ההבטחה נטען כי ניתנה למעלה משבע שנים לפני הגשת התביעה. בהתייחסו לשאלה השנייה, בחן בית הדין את זכותה של התובעת ליתרת המענק שנקבעה בהסכם קיבוצי משנת 2015. הנתבע טען כי השעייתו של התובע בחלק מתקופת הזכאות צריכה לפסול אותו מקבלת מלוא המענק. עם זאת, בית המשפט חלק על כך, וציין כי ההשעיה הוסרה ללא הגשת כתב אישום, וחוקי שירות המדינה קובעים כי יש לספור את תקופת ההשעיה כתקופת שירות. לפיכך קבע בית המשפט כי התובע זכאי ליתרת המענק, בצירוף ריבית והצמדה מיום שהפך לזכאי. בהתחשב בכך שחלק ניכר מהתביעה לא צלח, בית המשפט לא פסק את מלוא ההוצאות לתובע. עם זאת, בהתחשב בכך שהנתבעת לא שילמה מרצון את הסכום שאינו שנוי במחלוקת על פי הסכם 2015, בית המשפט הורה לנתבעת לשאת בתשלום חלקי של הוצאות התובע. בסיכומו של דבר, בית המשפט דחה את התביעה לדרגה אישית על בסיס ההבטחה השלטונית, אך התובע יקבל את יתרת המענק לשנת 2015, יחד עם החזר חלקי של הוצאותיו המשפטיות מהנתבע. פסק הדין הדגיש את הדרישות המחמירות להוכחת הבטחה שלטונית ואת החשיבות של מימוש זכויות במועד, תוך הבהרת ההשלכות של תקופות השעיה על הטבות לעובדים.