פש"ר 57266-11-11

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את בקשת החייב לסילוק חוב המזונות שלו. מדובר במקרה ייחודי שכן הבקשה מגיעה שנים רבות לאחר הוצאת החוב, והחייב לא הצדיק די הצורך את השיהוי הממושך. ההחלטה מתבססת על מספר גורמים. ראשית, טענת החייב להידרדרות במצב הנפשי לא נתמכה בראיות רפואיות כלשהן, ולא נקבעה נכות. שנית, החייב, שמגדל כיום שני ילדים מתבגרים, לא סיפק כל סיבה מדוע אינו מסוגל לעבוד במשרה מלאה כדי לעמוד בחובות המזונות שלו, במיוחד כעת כשילדיו מנישואים קודמים כבר בגרו. זאת ועוד, בית המשפט לא מצא כל אינדיקציה למאמצים כלשהם שעשה החייב להסדיר את חוב המזונות לאורך השנים, לרבות בתקופה שלאחר גירושיו ולפני נישואיו השניים. הסתמכותו של החייב על חלוף הזמן אינה טיעון מספיק, במיוחד בהתחשב בכך שהוא לא פעל להסדרת החוב בשלב מוקדם יותר בחייו כאשר היה בריא ובעל יכולת. עוד הדגיש בית המשפט כי שיקום אינו שיקול העומד בפני עצמו וציין את האינטרס הציבורי בכך שהורים ימלאו את חובותיהם הכספיות כלפי ילדיהם. לבסוף, הגיע בית המשפט למסקנה כי אין מדובר במקרה חריג המצדיק לפטור את החייב מחובת המזונות שלו, מה גם שהניכויים שביצע המוסד לביטוח לאומי הם מידתיים ואינם מעכבים את שיקומו. החלטה זו משמשת תזכורת לכך שחייבים אינם יכולים להתחמק מחובות המזונות שלהם ללא תוצאה.