דב"ע נז/56 - 01

תקציר

במקרה משפטי מורכב זה, מהנדס עם לקות שמיעה ערער על החלטת הוועדה הרפואית לעררים, שקבעה כי אין קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה שלו לבין עבודתו, וקבעה את דרגת הנכות שלו על 0%. בתחילה, ועדה רפואית מהדרג הראשון הכירה במצבו של המהנדס כמחלה מקצועית, והעניקה דירוג נכות של 20% בגין ליקוי שמיעה דו-צדדי מסוג עצב עקב חשיפה ממושכת לרעש. עם זאת, המוסד לביטוח לאומי ערער על כך וטען כי דרגת הנכות המיוחסת היא מופרזת. כאשר ועדת הערר בחנה את המקרה, היא הגיעה למסקנה כי דפוס ליקוי השמיעה אינו עולה בקנה אחד עם החשיפה לרעש, מה שהוביל לביטול דירוג הנכות ולשלילת הקשר הסיבתי למקום העבודה. בערעור לבית המשפט המחוזי הוגש ערעור חלקי על ההחלטה, כאשר בית המשפט מצא פגם בטיפול בתלונות על טנטון, אך בסופו של דבר תמך בסמכותה של הוועדה לבחון מחדש קשרים סיבתיים. בית הדין הארצי לעבודה הוסיף וביסס עמדה זו, והדגיש כי בעוד שהקביעה בדבר פגיעה בעבודה מצויה בסמכותו של פקיד התביעה, הרי שהקשר הסיבתי בין הנכות לפגיעה בעבודה, יחד עם דרגת הנכות, הוא בתחום סמכותה של הוועדה הרפואית. למרות טענות המהנדס כי ועדת הערר חרגה מסמכותה, הדגיש בית המשפט את הנסיבות המיוחדות ואת פסקי הדין הכפולים של הוועדה השוללים את הקשר הסיבתי, והביאו לדחיית הערר ללא הוצאות. תוצאה זו מדגישה את יחסי הגומלין המורכבים בין הערכות משפטיות ורפואיות בתביעות נכות ופגיעות בעבודה.