ת"א 3386/01

תקציר

פסק דין זה דן בניסיונו של נושה להטיל עיקול זמני על חוב שנתבע מחייב. האחרון מכר את זכויותיו בדירה אך לא העביר אותן לקונה, תוך שהוא גם מקבל את רוב התמורה ונותן לקונה חזקה בדירה. הנושה ביקש לעקל על הדירה ועל יתרת הכספים שחייב הרוכש לחייב. הרוכש שילם את יתרת הכספים כפי שהורה בית המשפט, אך רישום הדירה עדיין היה על שם החייב. פסק הדין דן בתולדות התיק, בטענות הצדדים ובדינים החלים בנוגע לעיקולים. מסקנה היא כי זכויות הרוכש גוברות על אלה של הנושה משום שהחייב כבר אינו הבעלים של הדירה, לאחר שקיבל את מרבית התמורה. טענת הנושה כי יש להותיר את העיקול בשל הכספים שלא שולמו עומדת בסתירה בכך שהוא עצמו קיבל כספים אלה מהקונה. בנוסף, לנושה הייתה ידיעה בפועל על המכירה, אשר על פי הפסיקה מעניקה לקונה עדיפות. פסק הדין מתייחס גם לתקופת ההתיישנות, וקובע כי התביעה נמצאת במגבלת 15 השנים לפעולות במקרקעין. היא דוחה את טענות הנושה בדבר התנהגות סותרת של הרוכש וניסיונות הפשרה כבלתי רלוונטיות לזכויותיו החוקיות של הקונה. לבסוף, היא מקבלת את בקשת הרוכש למתן פסק דין הצהרתי ומורה על מחיקת העיקול, לצד פסיקת הוצאות ושכר טרחת עורך דין לקונה. פסק הדין נועד להגן על זכויותיו של הרוכש כרוכש בתום לב, ולהבטיח את הסרת העיקול מרישום הדירה.