ע"א 4037/99

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור ולערעור שכנגד על ההכרה בקשר סיבתי בין שירותו של שוטר לבין מחלת הסוכרת מסוג 2 שלו. המשיב, ששירת במשטרה, תחילה כמאלף כלבים ולאחר מכן כקצין תנועה, טען כי מחלת הסוכרת שלו נגרמה כתוצאה מלחץ נפשי חריף עקב אירועים חריגים במהלך שירותו. ועדת הערר לפי חוק הנכות קיבלה חלקית את הערר, תוך הכרה בקשר סיבתי בין שירותו של המשיב לבין החמרת מחלת הסוכרת שלו בשיעור של 50%, בהתבסס על חוות דעתה של "ועדת הסוכרת". המערער טען כי לא הוכח קשר סיבתי כזה וכי אין לראות בחוות דעתה של ועדת הסוכרת אסכולה רפואית. בית המשפט בחן את הספרות הרפואית בנושא האטיולוגיה של מחלת הסוכרת, את הראיות שהונחו בפני ועדת הערר ואת הדין החל בנוגע לנטל ההוכחה במקרים כאלה. רוב השופטים הסכימו עם המערער כי המשיב לא הצליח להוכיח קשר סיבתי ראוי בין שירותו לבין מחלתו. הם קבעו כי חוות הדעת של ועדת הסוכרת אינה מהווה אסכולה רפואית וכי ראיות המשיב אינן עומדות ברף ההוכחה הנדרש. לפיכך התקבל הערר, החלטת הוועדה בוטלה והערעור שכנגד נדחה. השופטת ש' ברלינר סברה בדעה חולקת, בקובעה כי נסיבותיו החריגות של המשיב והלחץ הנפשי החריף במהלך שירותו מצדיקים הכרה בקשר סיבתי בין שירותו לבין החמרת מחלת הסוכרת שלו.