עמ"ש 5174-09-15

תקציר

בית המשפט בחן ביסודיות את הטענות וממצאי בית משפט קמא הנוגעים להעברת הזכויות החקלאיות מהמנוח למשיבים ואישר קביעות עובדתיות אלה כעולות בקנה אחד עם הראיות שהוצגו. בית המשפט היה משוכנע כי הזכויות אכן הועברו מכוח הסכם מכר שנעשה בשנת 1984, בו הסכימו המשיבים לכסות את חובות החווה ולהעמיד למנוח ביטחון כלכלי. למרות שבתחילה הועבר כמתנה על ידי מינוי בן יורש, הסכם המכר החליף לאחר מכן הסדרים אלה כדי להבטיח יציבות כלכלית. טענות המערערים בדבר זיוף, השפעה בלתי הוגנת או חוסר הבנה מצד המנוח נדחו מחוסר ראיות. אושרו תשלומים משמעותיים התואמים את תנאי ההסכם, דבר המצביע על קיום החוזה, ללא מחאות מצד המנוח המעידות על שביעות רצון מההסדר. בית המשפט הדגיש כי רק בעל הזכות המקורי יכול היה לערער על הפרות בחוזה כזה, ומאחר שהמנוח לא עשה כן, לא היה למערערים מעמד לערער עליו לאחר מותו. כוונותיהם של המערערים במימוש ההלוואות נמצאו לא רלוונטיות שכן העסקאות הפיננסיות בוצעו כנדרש. נוכחותם ארוכת השנים של המערערים בחווה הוכרה כרישיון משתמע להתגורר בה, המבוסס על מסורת ונורמות משפחתיות, המועצמות על ידי עקרונות של תום לב וצדק הוגן. רישיון מגורים זה, אף שהוכר כבלתי חוזר, היה כפוף למגבלות כמו אי הרחבת הנכס ואי תחולה על ילדים בוגרים. בשל מחלוקת משפחתית, חייב בית המשפט את המערערים להתפנות אך פסק להם פיצוי שווה ערך להוצאות שכירות ארוכת טווח, המשקף את אובדן סמכות המגורים. בית המשפט קיבל חלקית את הערעור, והבטיח כי ילדים בגירים יפונו תוך 30 יום והמערערים לאחר תשלום פיצויים, וכן הטיל הוצאות ערעור על המשיבים.