ע"א 3836/93

תקציר

במקרה הנוגע לזכויות במשק משפחתי במושב אלישמע, פסק בית המשפט העליון בערעורים על ירושת החווה. בתחילה, בשנת 1974, מינה האב את אחד מבניו כיורש החווה, החלטה שאושרה על ידי המושב והגורמים המעורבים. לאחר גירושי ההורים בשנת 1979 עברה הבעלות על המשק לידי האם. עם מותה בשנת 1983, התגורר אחד מבניה האחרים בביתה הקודם והקים עסק בנכס, למרות שהבן היורש בנה את ביתו הסמוך בשנת 1981 בהסכמת העמותה. היורש ביקש מבית המשפט הצהרה שתאשר את זכויותיו ותפנה את האח הכובש. בית המשפט המחוזי נעתר להכרזה אך לא הורה על פינוי, מה שהוביל לערעורים. בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ואישר כי זכויות המשק אינן חלק מעיזבון האם; הם היו אמורים לעבור לבן היורש המוכרז על פי הסכם הפטור מאילוצי חוק הירושה. החלטה זו התבססה על הסכם משולש שקבע כי הזכויות יעברו אוטומטית לבן יורש מאושר בהיעדר בן זוג. פסק הדין הדגיש הבחנה מהתקדים שנקבע בפרשת אזולאי, שם העברת זכויות דומות נקבעה כפסולה על פי דיני הירושה. עם זאת, היא ציינה כי החלטה קודמת זו לא חלה רטרואקטיבית על מקרים, כמו זה, שבהם נקבעו זכויות לפני הלכת אזולאי. כתוצאה מכך, נשמרה זכותו של הבן היורש במשק, לרבות זכותו לבקש את פינוי אחיו, אשר בהיעדר תביעה משפטית או זכאות לפיצויים שהוכרה על ידי בית משפט קמא, נצטווה להתפנות עד ליום 1.4.97, תוך שמירה על האפשרות לתבוע פיצויים בהליך נפרד. המערערים חויבו בהוצאות משפט.