עמ"ש 34220-03-22

תקציר

פסק הדין נסוב סביב חוק יחסי ממון וחלוקת נכסים עם התרת נישואין. עיקר המחלוקת היא באשר לחלוקת כספי הפרס בהם זכה המשיב במהלך הנישואין אך התקבלו לאחר הגירושין. בית משפט קמא קבע כי כספי הפרס הם נכס מאזן וכי על המערערת לקבל מחצית מערכה. עם זאת, השופט בפסק דין זה סבור כי שגה בית משפט קמא בכך שהחיל חריג לכלל זה, הקבוע בסעיף 8 לחוק יחסי ממון, המאפשר חלוקת רכוש שאינה חציונית בנסיבות מיוחדות. השופט טוען כי הנימוקים שסיפק בית משפט קמא לשימוש בחריג אינם עולים בקנה אחד עם החוק ועם פסיקות קודמות של בית המשפט העליון. הם מדגישים כי יש להשתמש בהוראה זו במשורה ורק במקרים מיוחדים להשגת שוויון וצדק מהותיים. בנוסף, המשיב לא ביקש חריג זה, המהווה דרישה לתחולתו. השופטת מתייחסת גם לסוגיית תום הלב וקובעת כי התנהלותה של המערערת אינה מצדיקה פגיעה בזכותה לחלוקה מאוזנת. אין להעניש או לתגמל את מאמצי הצדדים ותרומתם לתא המשפחתי במהלך הנישואין באמצעות יישום שגוי של החוק. תחת זאת, השופט מציע להגדיל את חלקו של המשיב כדי לגלם את תרומתו הנוספת ואת מאמציו שנעשו לאחר מועד הקרע. השופט מגיע למסקנה כי יש לקבל את ערעורו של המערער באופן חלקי. חלקו של המשיב נקבע על 28% מהסכום הכולל שהתקבל, שאינו ניתן לאיזון, ואילו המערערת זכאית למחצית מ-72% הנותרים (36% מהסכום הכולל). המשיב יישא גם בהוצאות המערערת, בסך 10,000 ₪. ניתן לפרסם את פסק הדין מבלי לחשוף שמות או פרטים מזהים.