ע"א 3319/94

תקציר

במקרה זה דן בית המשפט העליון בערעור על תקופת ההתיישנות של תביעת פיצויים לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, ובפרט סעיפים 197 ו-199. המערער, בעל קרקע שרכושו נפגע משינוי ייעוד, תבע תחילה פיצויים מהוועדה המקומית לפי סעיף 197. לאחר הליך מנהלי ממושך נדחתה תביעתו, מה שגרם לו להגיש תביעה לפי סעיף 199, שש שנים לאחר דחיית הוועדה. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו, תוך שהוא מסתמך על תקופת ההתיישנות, בהנחה שהיא החלה ממועד שינוי הייעוד. עם זאת, בערעור הבהיר בית המשפט העליון כי תקופת ההתיישנות של תביעות פיצויים כאמור כפופה לכלל הכללי של שבע שנים הקבוע בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, ולא לתקופה של שנה שנקבעה להגשה לוועדה המקומית – זו אינה חלה על תביעות בבית המשפט. באופן מכריע, בית המשפט קבע כי תקופת ההתיישנות מתחילה רק לאחר שגופי התכנון קיבלו החלטה, ובכך החל את השעון ממועד החלטת הוועדה ולא ממועד חקיקת שינוי הייעוד. בית המשפט הדגיש פרשנויות סטטוטוריות סבירות, והבטיח כי לוחות זמנים פרוצדורליים לא יפגעו באופן שרירותי בגישתו של תובע לפנייה משפטית. בתמיכת ניתוחים משפטיים השוואתיים מהקשרים אנגלו-אמריקאים, ההחלטה הדגישה כי החלטות מנהליות הן תנאים מוקדמים לפעולה בבית המשפט, תוך התאמת תחילתו של החוק למועד ההחלטה המנהלית. בית המשפט העליון דחה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, והחזיר את עניינו של המערער לדיון נוסף לגופו של עניין, בעוד הוועדה המקומית נשאה בהוצאות בגין שני ההליכים.