ת"א 37118-10-20

תקציר

השופטת קבעה כי לא הושגה הסכמה מחייבת בין הצדדים בסכסוך, ולכן יש לדחות את התביעה שהגיש התובע, לוין. השופט הגיע לפסק דין זה לאחר שבחן היטב את חומר הראיות ושקל את הטיעונים שהציגו הצדדים. לוין טען כי הושג הסכם מחייב במהלך פגישה, אך השופט מצא טענה זו לא משכנעת משלושה טעמים. ראשית, לא היה ברור מה הייתה הצעתו של לוין בפגישה, וייתכן שהיא לא תאמה את ההצעה הכתובה שהוצגה בהמשך. שנית, מכירת קרקע דורשת הסכם בכתב, וכל הצעה בעל פה שהעלה לוין במהלך הפגישה לא מילאה דרישה חוקית זו. שלישית, מדבריו של לוין עצמו עולה כי נכון ל-30 ביוני 2020 לא הושגה הסכמה, דבר הסותר את טענתם כי התקבל להצעתם. לאחר מכן התעמק השופט בשאלה האם הצעתו הנגדית של הנתבע, שנשלחה ללוין, התקבלה בהתנהגות או במעשה מצדו של לוין, למרות היעדר הסכם חתום. השופט קבע כי ההצעה הנגדית מחייבת קיבול בדרך של חתימה על חוזה, ופעולותיו של לוין בהכנה לחתימה אינן מהוות קיבול בהתנהגות. בנוסף, השופט ציין כי ניתן לעקוף את דרישת הכתב בעסקאות מקרקעין, אף שהיא חיונית בדרך כלל, במקרים חריגים בהם קיימות ראיות מספיקות לקיומו של הסכם תקף. עם זאת, במקרה זה, היעדר הסכם חתום לא היה הנושא העיקרי; תחת זאת, שיטת הקיבול כפי שנקבעה בהצעה הייתה הגורם המכריע. גם מעשיו של לוין לאחר הקבלה לכאורה הראו כי הם לא מאמינים שהושג הסכם מחייב. הם המשיכו במשא ומתן, ניסו לאכוף את ההסכם בתביעה אחרת, ואף ערערו לבית המשפט העליון על מקרה דומה מבלי להזכיר את ההסכם כביכול. השופט הגיע למסקנה כי התנהלותו של לוין עצמו סותרת את טענתם להסכם מחייב וכי הם ניסו "לאכול גם את העוגה שלהם". יתר על כן, השופט מצא כי הנתבעים, יוסלביץ', ניהלו משא ומתן בחוסר תום לב כאשר פרשו מהמשא ומתן, אך אין בכך כדי להצדיק את אכיפת טיוטת הסכם הפשרה. הסעד הראוי בגין הפרת חובת תום הלב במשא ומתן הוגבל בדרך כלל לפיצוי בגין נזקים, דבר שלא נתבע במקרה זה. לפיכך, החליטה השופטת לדחות את התביעה ולבטל את כל הצווים הארעיים הנוגעים אליה, מבלי לפסוק הוצאות למי מהצדדים, נוכח עיתוי הסתלקותם חסרת תום הלב של הנתבעים. לשני הצדדים הייתה זכות לערער על ההחלטה אם רצו בכך. פסק הדין ניתן בהיעדרם של הצדדים וסימן את סיום התיק.