תא"ק 11330-12-15

תקציר

פסק הדין דן בדין החל, בסמכותו המהותית של בית המשפט ובהרחבת טענת החזית. ראשית, היא קובעת כי ההקדש נשלט על ידי חוקי השריעה בעת הקמתו, וכי הקשר היסטורי זה הוא משמעותי להבנת המחלוקת. שנית, היא מאשרת כי לבית משפט השלום יש סמכות לדון בתיק, למרות שחלק מהטענות מצביעות אחרת. זאת, משום שתביעת הפינוי נוגעת לחזקה במקרקעין, אשר חייבת להידון בבית משפט השלום על פי הדין הישראלי. לבית המשפט יש גם סמכות להכריע בשאלות שהן אגב הסוגיה העיקרית, גם אם בדרך כלל הן היו נופלות בסמכותו של בית משפט אחר. לפיכך, הנתבעים רשאים לערער בעקיפין על תוקפו של ההקדש ביחס למקרקעין. פסק הדין דוחה גם את טענת התובעים כי הנתבעים מרחיבים את תביעתם מעבר להיקף כתבי הטענות הראשוניים, בכך שהם מנסים להוכיח כי ההקדש לא חל על הקרקע במצבה הנוכחי. בית המשפט מדגיש כי טענות הנתבעים הן ניסיון לאמת את עילת התביעה הנטענת, ולכן אין לראות בהן "שינוי חזית". יתר על כן, הצגת הראיות טרם החלה, ולכן יש לפרש את המחלוקת באופן רחב. בית המשפט מתייחס גם לשני פגמים בחוות הדעת של המומחה מטעם הנתבעים, הנוגעים לאי צירוף אסמכתאות ולעובדה שהיא הוכנה מלכתחילה לתביעה אחרת. חוות הדעת אינה מוחרגת מתיק בית המשפט אך הוצאות הבקשה נגבות מהתובעים, ומשקל חוות הדעת יוכרע בהמשך. לבסוף, התובעים רשאים להציג ראיות לסתור את חוות דעת המומחה.