רע"א 2015/20

תקציר

בהחלטה בעניין בקשת רשות הערעור דחה בית המשפט את הערעור תוך שימוש בסמכותו לפי תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. הסיבה העיקרית לדחייה הייתה שהתיק לא הציג עיקרון חדש הדורש בירור בערכאות גבוהות יותר. יתר על כן, לא נמצאה כל אינדיקציה לכך שקבלת הערעור נחוצה כדי למנוע עיוות דין. התיק נסב סביב השאלה האם יש להטיל על המדינה אחריות בגין עוולות חוקתיות, כגון פגיעה בזכויות חוקתיות, ללא אשמה מצדה. אף שקיימות טענות התומכות בהטלת אחריות על המדינה בגין עוולות חוקתיות בשל חששות כגון צדק חלוקתי, אלה אינן מעוגנות במשפט הסטטוטורי בישראל, והשאלה נותרת במידה רבה דיון אקדמי ופסיקתי. בית המשפט ציין את האתגרים וההשלכות של הכרה שיפוטית בעוול חוקתי בהיעדר הוראות חקיקה, והדגיש כי הדבר עלול להשפיע על המשילות, הקצאת המשאבים ועלול לגרום להרתעה מופרזת מפני פעולות ממשלתיות הכרחיות. במקרה זה, בשל מסגרת חקיקתית קיימת – חוק ביטוח נפגעי חיסונים – המעניקה פיצוי הולם ללא הוכחת אשמה, מצא בית המשפט כי אין צורך להטיל אחריות נזיקית חוקתית נוספת על המדינה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי התקבל, ולמרות חילוקי דעות במסקנות קודמות, הצורך בתביעה שבערעור נקבע כמיותר, מה גם שמנגנוני הפיצוי החקיקתיים נמצאו יעילים. לפיכך, בקשת הערעור נדחתה ללא צו הוצאות.